"בליגה הלאומית אני נהנית". בן ישי, אוחנון ובלליס


ראיון: מה יש להן לחפש בלאומית?!
שי ברק ,08/10/2010

3 שחקניות ישראליות מובילות בעלות עבר בנבחרות הלאומיות פותחות את העונה בעוד 4 ימים. לא תראו אותן בשידור בטלויזיה, ולא תקראו סטטיסטיקה מפורטת בשום מקום. שחקניות אלה ישחקו בלאומית בעונה הקרובה, ההפסד כולו שלנו? הן בטוחות שהרווח הוא שלהן. ראיון חושפני על כדורסל ישראלי עבר-הווה-עתיד.

בכל הצניעות, ואין פה כדי להאדיר את הכותב או הכתבה, השיחה שתובא פה בהמשך חשובה. לא פשוט להפגיש את השלוש לשיחה, אך אין ספק שהיתה חייבת להתקיים, עתיד הכדורסל הישראלי, במיוחד מפי שחקניות המייצגות את הדור וחצי האחרונים זה משהו שצריך להקדיש לו מחשבה.
קל להיגרר לאמירות פופוליסטיות, לזעום על המנהלים והעסקנים שהרסו את הכדורסל, על האטימות במגדל השן, ואולי הכל נכון, אבל ברמת השטח אנחנו מאבדים את האחיזה, יש המון כאב של ספורטאיות, מי שלקחו חלק בנבחרות ישראל בשנות ה-90 והאלפיים משחקות היום בליגה הלאומית, ולא כי אין ביקוש בליגת העל, אלא מתוך בחירה, השחקניות בוחרות לסרב לליגה.
ליגת העל אינה מעניינת שחקניות ישראליות רבות וטובות, ושוב קל להיגרר לסיסמאות ריקות והתלהמות, אך השורות הבאות יתארו שיחה כנה ואמיתית, שיח פתוח, סבלני, מעורר מחשבה , בעד ונגד ליגת העל בשיח ציבורי פתוח, משהו שאיבדנו בשנים האחרונות.

השיחה התקיימה שבוע ימים לפתיחת הליגה והפגישה 3 שחקניות שהן סמלים בליגה הלאומית, סמלים בקבוצתן אך סמלים גם כלפי חוץ-
סיוון בלליס, 30, בעברה שיחקה בכל נבחרות ישראל, הובילה קבוצות צמרת בליגת העל ובחרה לרדת ללאומית, נתנה הזדמנות נוספת לליגת העל ושוב חזרה ללאומית. העונה אף הגדילה לעשות ובחרה להשתחרר מחוזה שחתמה בהפועל ראשון לציון בלאומית, טרם זו בחרה לעלות לליגת העל.
טלי בן ישי, 27, שחקנית עם עבר בליגת העל בצעירותה ובנבחרות הצעירות, טעמה מן הליגה, וירדה לשחק ללאומית. בליגה זו הפכה לסמל ואחת השחקניות הישראליות הטובות. עם קבוצתה גברה בשנתיים האחרונות על שחקניות ישראליות מליגת העל מתל כביר ונתניה. שחקנית נשמה המשחקת מאהבה ובשביל הסמל, אך בלאומית.
ליאל אוחנון, 22, צעירה שמאז סיימה גיל נערות משחקת כשחקנית ישראלית מובילה בקבוצות ליגת העל כחולון ותל כביר. בניגוד לישראליות אחרות המחממות את הספסל, אוחנון משחקת ב-4 השנים האחרונות ממוצע 20 דקות למשחק. השנה, בחרה לעזוב את אותה הליגה ולבוא ללאומית.
מדוע שחקניות שיכלו לשחק כמעט בכל קבוצה בליגה הראשונה ובחרו בליגת המשנה, ומה יש בליגות, שהביא אותן לבחור בלאומית?



אחרי שמתיישבים בגינה הסמוכה לאולם בפתח תקווה, באווירה משוחררת, צריך לשבור את הקרח, ואין מתאימה מאותה כתבה של בלליס מלפני 5 שנים ("נמאס לה" – חפשו בארכיון האתר).
הדברים בכתבה נאמרו כבר לפני למעלה מחצי עשור, אך רלוונטיים כמו אז גם היום, שם דובר על "3 זרות" היום אנחנו כבר מדברים על לצרף זרה רביעית. – אך הזרות אינן הבעיה, כלומר הן כן, אך לא בצורה הפשוטה של המילים.
"הבעיה נובעת מהיחס שמקבלות הזרות בקבוצות או יותר נכון העדר היחס ההולם שמקבלת השחקנית הישראלית", מסבירות השחקניות שמולי.
אוחנון: "בליגה צריך להיות שחקנית בכירה כדי שהמאמן והזרות ייסמכו עליך, כדי שתהיי חלק אמיתי מהקבוצה".
בלליס: "כיום, הזרות מרשות לעצמן יותר המאמנים דורשים מהן פחות, ההתייחסות לישראליות בקבוצה אינה זהה, זה גורם לתסכול". "כשהיינו בנות 17-18, שחקניות כסימון אדוארדס וויקי ג'ונסון נתנו לנו כבוד, יותר מאשר השחקניות בנות ה-24 שמגיעות היום מהקולג'. זה עוד סממן המצביע על השינוי לרעה בליגה, בעבר היה כיף לשחק עם הזרות שהיו מפרגנות".
אוחנון: "הבעיה לא רק באחרים, יכול להיות שגם השחקניות הישראליות פחות קשוחות, ומוותרות מהר מדי".
בן-ישי: "זו בעיה של תודעה מעמדית – ישנה תחושה שהזרות תמיד יהיו לפני הכל".

אוחנון: "אני זוכרת שבחולון מאיר אליהו כל הזמן חזר ואמר לנו שקבוצה בלי ישראליות משמעותיות לא תצליח, ואני יכולה להגיד שזה עבד. היה לי הרבה יותר ביטחון באותה תקופה"


מתוך הדברים שנאמרים בשיחה, אי אפשר להחמיץ את תחושת התסכול מהמאמנים הישראלים, שלא פעם מפספסים את השחקניות המקומיות-
אוחנון: "אין למאמנים מושג כמה כוח יש להם, והם לא יודעים להשתמש בנו הישראליות". "המאמנים נוהגים לומר שאנחנו אלה שצריכות לספק את הביטחון, ופעם חשבתי שזה נכון, אך מתברר שאנחנו זקוקות לביטחון מהמאמן לא פחות מאשר הוא זקוק לשלנו".
בלליס: "כל שחקן צריך ביטחון וברגע שלא מקבל אותו מהמאמן מתחילה הירידה". "שנה שעברה, בהפועל ת"א חשתי חסרת ביטחון לחלוטין, ואפילו ששיחקתי כמעט 40 דקות, וקלעתי לא מעט, עדיין הרגשתי חסך בגיבוי מהמאמן וההנהלה, וכשאין את זה, הרגשתי שלא מציתי את עצמי על המגרש. לעומת זאת כששיחקתי ברמת חן נהנתי מאד, אלי רבי ידע לתת את האמון, השחקניות הזרות התייחסו בכבוד, והיתה התחושה שאת חלק".
אוחנון, נזכרת: "גם בעונה הראשונה שלי בחולון היה דבר דומה. אני זוכרת שמאיר אליהו (המאמן באותה תקופה), שם את הדגש על הישראליות הצעירות בקבוצה. הוא כל הזמן דאג לשים אותנו באמצע ושלא נשאר בצד ביחס לזרות, חזר ואמר לנו שקבוצה בלי ישראליות משמעותיות לא תצליח, ואני יכולה להגיד שזה עבד, היה לי הרבה יותר ביטחון באותה תקופה".
לשחקניות, שאומרות את הדברים בכאב, אין דרישות גבוהות מדי, והן יודעות שהאחריות להוכיח היא גם עליהן אבל "אם היו מאמינים בנו ברוטציה גורמים להרגיש חלק ולא רק לעמוד חופשייה על השלשה או משימות הגנתיות מיוחדות, אפשר היה לשחק בכיף ובגאווה בקבוצות האלה", מסכמת בלליס.
את אותה גאווה מרגישות השחקניות, דווקא, בליגה הלאומית, בן ישי: "הכל מתחיל בהרגשה, ובלאומית אני נהנית. יש לי חלק דומיננטי בקבוצה, אני מרגישה שאני פקטור, דברים הולכים לשיטה שלי ותלויים בי".

את הדיון (ובכוונה משתמש במילה זו ולא ב"ויכוח") בעניין כמות הזרות, נהוג לתבל בשאלה נוספת, הנוגעת לעניין הסמלים בקבוצה, ומה מושך את הקהל. הזרות מביאות אלמנטים של אתלטיות ורמת כדורסל גבוהה מעבר לים (האם הרמה באמת גבוהה? עניין לדיון אחר), אבל השחקניות הישראליות מביאות את האקסטרה עבור הקהל, איתן יכול להזדהות ואותן יכול לחקות ולהעריץ.
אוחנון מאמינה ש"בקבוצה שלישראליות יהיה בה חלק משמעותי, גם יהיו יותר צופים שיגיעו למשחקים. יותר מעניין לראות ישראליות על המגרש, זה מחבר אותך לבית הרבה יותר מאשר זרות שאין להן קשר ושייכות", והיא לא יודעת כמה שהיא צודקת. די שתשאלו את אוהדי הפועל פ"ת הקופצים ביציע למילות השיר על טלי בן ישי, במקצב שיר "ג'ינג'ס חאן" – האם מעדיפים אותה או שחקנית עלומה בוגרת מכללות? אפשר גם לשאול את אוהדי תל כביר שבפעם האחרונה שקבוצתם שיחקה על טהרת הישראליות, גדשו את האולם הביתי, בגמר גביע האיגוד לפני כארבע שנים, מאז עלתה תל כביר לליגה הראשונה נעלם הקהל. אוחנון לא זוכרת בשנתיים האחרונות מעל 20 אוהדים של הקבוצה המגיעים למשחק ליגה כלשהו.
הנתונים לא מפתיעים אותה: "שלב הפלייאוף בליגת העל הוא אבסורד, פתאום כל השחקניות מחליפות קבוצות. מה זאת אומרת שחקניות שעוברות פתאום באמצע העונה? לא גדלתי על זה ולא רוצה להיות חלק מזה. קבוצה זה סמל! בלאומית תופעות כאלה נדירות יותר, כי החיבור בין השחקנית לקבוצה מגיע ממקום אחר".

בן ישי: "ליגת לאומית – אם לא הייתי מרוויחה מזה, הייתי משלמת על זה".


השמועה אומרת שעבור רבים הליגה הלאומית היא מקום שולי ולא רלוונטי, אותם "רבים" קרוב לוודאי לא ראו מעולם משחק ליגה. דווקא השחקניות איתן שוחחנו מאירות את הדברים מזווית קצת שונה, ומעניינים במיוחד דבריה של המצטרפת החדשה, ליאל אוחנון המתארת את הלחץ וההתרגשות בהם נמצאת: "לרדת מליגת העל הרבה יותר מפחיד מלשחק בה, שם את עוד יודעת את המקום שלך, בלאומית את הופכת להיות שחקנית מרכזית עם הרבה אחריות על הכתפיים".
האחרות מחזקות את דבריה, ונזכרות בעונות הראשונות שלהן בלאומית. קבוצות מרגישות שהחתימו כוכבת מליגת העל, ולשחקניות שירדו לליגת המשנה לוקח זמן להבין ולעכל שהנה הן בפוזיציה המתאימה להן, העיניים נשואות אליהן ורוצות לראות אותן יוזמות ולוקחת את הצ'אנס. בליגה הלאומית, כל עולה מדברי הבנות, ניתן לעשות את מה שבליגת העל מעדיפים להשאיר לשחקניות "החיזוק".
בלליס: "כשירדתי ללאומית ועברתי לשחק בפתח תקווה, לקח לי זמן להתרגל. רק בסוף השנה התחלתי לשחק טוב, זה שונה לגמרי. פתאום ההגנה מתמקדת בך".
בן-ישי: "אתה צריך להתחיל ליצור לעצמך, דבר שלא נהגת לעשות בליגת העל".
בלליס: "הרבה ישראליות שיירדו לליגה הלאומית לא יצליחו בהתחלה לקלוע יותר מ-10 נקודות למשחק".

אוחנון: "אני צמאה ליהנות מכדורסל, ובליגה הלאומית אני מקבלת תזכורת למה בכלל התחלתי לשחק"

הליגה הלאומית זרה לאוחנון, "עד לא מזמן לא ידעתי כלום על הלאומית, מבחינתי לא היתה ליגה כזו, כשהציעו לי לפני מספר עונות לרדת ללאומית זו לא היתה אופציה מבחינתי".
אז מה השתנה? "האופציה השניה היתה לעזוב. כבר כמה שנים שהכדור לא היה אצלי בידיים. לרדת ללאומית זה לא קל, אבל בליגת העל לא יכלתי להמשיך. הספקתי לשכוח שאפשר ליהנות מכדורסל, הגעתי אליו מאהבה ותחביב ושכחתי מזה- הכדורסל הפך להיות עבודה".
"אני צמאה ליהנות מכדורסל, ובליגה הלאומית אני מקבלת תזכורת למה בכלל התחלתי לשחק".
עד עכשיו נראה שזה עובד, אוחנון מתאמנת לפתיחת העונה, ועל אף שטרם שיחקה משחק רשמי אחד כבר יכולה לספר על אנרגיות חדשות, "אני עדיין באימונים לקראת העונה אך כבר חשה בהתרגשות, חזר לי הצבע ואני מחכה כבר למשחק הראשון, תחושה שמזמן לא הרגשתי".
בן ישי, מחייכת, מזדהה, זוכרת את עצמה בגילה של אוחנון סוחבת בבטן תחושות דומות, היא משוכנעת שכבר במחזור הראשון אוחנון תיזכר באותו כיף שהיה מציף אותה לפני כל משחק, אותה כיף שאבד: "אני יכולה רק לספר לה כמה כיף בליגה הלאומית. ישנה הרבה יותר הנאה, אתה מרגיש יותר דומיננטי". "לכל אימון ולכל משחק אני הולכת עם חיוך, וכל השבוע מחכה למשחקים שכבר יגיעו וזה שווה הכל".
בלליס: "בלאומית המאמן יותר סומך עליך, יש את החיבור עם החברות, זה כמו משפחה"
אוחנון: "אתה גם משחק יותר, מותר לך לנסות ולטעות". "בכלל יש משהו יותר טהור בליגה, יותר נקי, למרות שהמנהלים הם אותם מנהלים והאגודות ברובן אותן אגודות".
בלליס: "הליגה הזו היא המפלט שלי מהכל".
ובן ישי מסכמת: "ליגת לאומית – אם לא הייתי מרוויחה מזה, הייתי משלמת על זה".

אך הליגה הלאומית אינה כולה יתרונות, אחרת כולן היו משחקות בה-
אחת הבעיות עם הליגה הלאומית, היא המודעות לליגה. אוחנון כבר הודתה מוקדם יותר שכשחקנית בליגת העל כלל לא עקבה אחרי ליגת המשנה, תמיד קיבלה תחושה שירידה אליה תסמן את סוף הקריירה, ממקצוענות לחובבנות. אך כשהחלה להתעניין מעט, ובעיקר בעקבות אותם משחקי אימון בקיץ שעבר נגד קבוצת הפועל פ"ת, נדהמה מהרמה "המשחק אימון בקיץ שעבר הוא אחת הסיבות שאני בלאומית", אמרה. "לא האמנתי שיש בנות כאלה בלאומית, לא הכרתי יותר מדי שמות והופתעתי. אין בלאומית שחקניות פחות טובות, זה בטוח".
בלליס: "גם אני כשירדתי מליגת העל, בשנתיים הראשונות שלי הופתעתי שיש שחקניות טובות בלאומית".
בן ישי: "עד לאחרונה כמעט ולא סיקרו את הליגה, וגם כיום מלבד אתר אחד שמסקר אין לה חשיפה, איך אפשר לדעת מי השחקניות בליגה כשזה לא מופיע בשום מקום, משהו חייב להשתנות".
בלליס מסכימה: "גם סטטיסטיקה מסודרת אין לליגה, ובגלל חוסר המודעות אנשים מזלזלים והליגה לא מוערכת".
בעיה נוספת בליגה נובעת מהמצב הכלכלי של רוב הקבוצות בלאומית. בן ישי: "אין הרבה כסף בליגה. רק 3-4 קבוצות יכולות לשלם ולהתחרות על עליה. הליגה תחרותית אך יש מעט מאד קבוצות מבוססות שבאמת יכולות להמשיך למעלה".
אוחנון: "איזו מוטיבציה יש לשחקנית לשחק בלאומית אם לא שואפים לעליה?". מצד שני, מסייגת, "הליגה הזו היא נטו אהבה, בגלל העדר הכסף הגדול היא לא הפכה לעסק והשחקניות המגיעות לשחק בה עושות את זה מאהבה".



כנשאלות על מסר לשחקניות הישראליות הצעירות, לאלה שרק עכשיו לומדות את יסודות הזריקה הנכונה ולאלה שמיד יסיימו גיל נערות ונמצאות בפרשת דרכים, יוצא מהן מסר אחד משותף. הכדורסל הוא אהבה, אהבה שמתחילה בתמימות, אל תמהרו להתבגר ולאבד את התמימות. עדיף להתחיל ולשחק בליגה הלאומית, במקום בו לשחקנית הישראלית יש את המקום ומרגישה בו נוח, ואז לעבור אל הליגה הראשונה ולנסות לפרוץ בה ולמצוא מקום של כבוד בחמישייה. קיצורי הדרך רק גורמים לכוויות וצלקות שחבל לסבול מהן בתחום הספורטיבי.
בן ישי: "במקום לעשות את הדרך ההפוכה של להתחיל בליגת העל, להתמרמר ולרדת ללאומית, עדיף להתחיל מהלאומית ולהתקדם למעלה".
אחנון: "המעבר בין גיל הנערות לבוגרות הוא קריטי. עד עכשיו הובלת קבוצה ופתאום את שחקנית לאימונים, פתאום אין לך משמעות". "בתור שחקנית צעירה ליגת העל היה חלום ורק הרעיון של להיות שם קסם לי. אבל כשהגעתי לשם גיליתי שזה לא מה שחשבתי שזה יהיה".
בלליס: שחקניות ישראליות צעירות צריכות ללכת למקום שבו ייתנו להן הזדמנות לשחק ולא איפה שהכסף הגדול, הכסף יגיע אחר כך".
אוחנון: "זה נכון, אבל קל להגיד מהצד...."
בלליס: "רק כשאני וטלי התחלנו לשחק בלאומית, אפשר היה לראות את היכולות שלנו. באימונים בליגת העל הן באות פחות לידי ביטוי. הכל בסופו של דבר עניין של ביטחון, של דקות משחק, שיש לך מאמן וקבוצה שסומכת עליך אז רואים את היכולת האמיתית. כשאת על הספסל או שחקנית אימונים אי אפשר לראות את כל מה שאת יודעת".
אוחנון: "מישהו גם צריך לכוון את השחקניות הצעירות. שייתנו להן את העצה הנכונה בתחילת הדרך, כי יש הרבה גורמים בענף עם אינטרסים משלהם".

בלליס: שחקניות ישראליות צעירות צריכות ללכת למקום שבו ייתנו להן הזדמנות לשחק ולא איפה שהכסף הגדול, הכסף יגיע אחר כך"


עוד יש לכן שאיפות לליגת העל?
בן ישי: "ברור שעוד יש לי שאיפה לחזור לליגת העל, אבל לא כעוד שחקנית, אלא אחת משמעותית".
"בגיל 16-18 התחלתי בליגת העל, אבל לא ציפיתי לשחק, ירדתי ללאומית, עליתי בתחילת שנות ה-20 ברמת בשלות אחרת וגם אז, למרות אימונים טובים לא קיבלתי הזדמנות, וכשאין הזדמנויות אז לא נהנתי. ההנאה מבחינתי היא לפני הכל ולכן ירדתי ללאומית, פה מצאתי את המקום שלי".
"ולמרות שנכוותי, עדיין לא פוסלת את החזרה, אך כאמור, ההחלטה תבוא מתוך מערכת שיקולים שכוללת הנהלה תומכת ומסודרת ומאמן שמאמין בי ומכיר אותי. אם תגיע הצעה כזו, וההרכשה בפנים תהיה שבאמת יכולה לקבל את ההזדמנות אלך על זה. אני חושבת שאם הפועל פתח תקווה היתה מעפילה לליגת העל, זה היה מקום שעונה לי על הדרישות הללו".
אוחנון: "קשה לי להגיד אם רוצה לחזור לליגת העל. כרגע רוצה ליהנות מכדורסל, ואת זה אעשה בלאומית. אך כמובן שיש את השאיפות להגיע הכי גבוה שאפשר, והכי גבוה כולל חזרה לליגת העל, אבל כמו שטלי אמרה, כל עוד הדברים מתנהלים כמו שמתנהלים, מעדיפה להישאר בלאומית, ואם בשנים הבאות אם תגיע הצעה, ואני אולי אהיה במקום אחר, בוגר יותר, אשקול לחיוב".

יצאתי מהשיחה בתחושות מעורבות, מסתבר שהבעיות בליגת העל יותר משמכעיסות הן כואבות, משאירות סימנים וצלקות על שחקניות שניכוו ויש לא מעט סיבות, מבלי להשתמש במילה "אשמים" לכך.
השחקניות גם לא מנקות את עצמן מה"אשם", אולי עם אופי אחר "יותר חוצפה ומרפקים..."היינו נשארות שם, נלחמות ומחפשות זהות. אבל כדורסל זה לא מקום שצריך להלחם בו. החיבור לקבוצה ולסמל על הגופיה צריך להיות החזק מהכל, בהעדרו- פלא שאין קהל?
יצאתי גם מעודד שיש את הליגה הלאומית, ליגה שהשחקניות יכולות לבנות את עצמן בה, ולהגשים עצמן באמת.
בנימה אישית גם יכול להוסיף שזו ליגה שכיף לסקר ומשנה לשנה נהנה ממנה יותר. אכן, ישנה בעיה קשה לעניין החשיפה וחבל.

השחקניות מרגישות תחושה לא מוגדרת הקרובה לחשש לחזור אל הליגה הראשונה, ומרגישות שיש משהו עמוק בתפיסת הכדורסל הנשי שחייב להשתנות – אך כולן מסכימות שכשירגישו שהרגע הנכון הגיע, שזו הקבוצה שזה המאמן ובעיקר שזה המקום בו יכולות שוב להרגיש בבית, גם בליגה הראשונה, שזה המקום בשבילן הישראליות להיות חלק מקבוצה בישראל – הן ישמחו לחזור לשחק שם, הן עוד לא סיימו עם החלום, עוד יש סיפור אהבה לא גמור ומעגל לסגור בליגה הראשונה.

האם יהיה Happy End? – בינתיים נמשיך ליהנות מהליגה הכי ישראלית שיש, הן בוודאי שנהנות.












כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();