בכל שבוע נזכה להכיר קצת יותר "אישית" שחקנית אחרת מהליגות הישראליות, והשבוע -
מאיה איסרוב (23), גארדית המשחקת בליגת העל במדי הפועל פתח תקווה. בעברה שחקנית רמת חן, רמלה, בני יהודה וחולון ובשנה שעברה נבחרה לחמישיית העונה בלאומית. מלבד היותה שחקנית כדורסל איסרוב לומדת לתואר בפסיכולוגיה זו השנה השניה בבינתחומי הרצליה.
א. תחילת הקריירה... התחלתי לשחק כשהייתי בת שש ברמת גן בחוג כדורסל, באתי מבית של ספורט וכדורסל, אבא שלי היה שחקן כדורסל וכיום הוא מאמן כדורסל נכים/כסאות גלגלים, כך שמאז ומתמיד כדורסל הוא חלק יומיומי מהחיים שלנו.
למרות זאת, אבא שלי לעולם לא היה המאמן שלי, הוא ואמא תמיד תמכו בי, תמיד הגיעו לכל המשחקים ותמיד היו חלק בלתי נפרד ממה שקורה איתי. הם הורים מעורבים אבל לא מתערבים בפן המקצועי.
אני חושבת שאני מאוד רציתי להצליח בזכות עצמי ולא להיות הבת של..
פעם אחת ניגש אלי מישהו ושאל אותי "את הבת של דרור איסרוב?" התשובה האינסטינקטיבית הייתה "לא הוא אבא שלי", כלומר מאז ומתמיד רציתי להיות זאת שעומדת מאחורי ההישגים/כישלונות שלי ולא אף אחד אחר.
ב. כדורסל כחלום ילדות... כדורסל אף פעם לא היה חלום ילדות בשבילי. גדלתי על משחקים של מכבי, וכדורסל תמיד היה בהוויה של הבית אבל זה התחיל כמשהו שמאוד אהבתי לעשות, ועם השנים שימש מעין בריחה מכל מה שקורה מסביבי, תמיד היה מקום מפלט לשעה וחצי/שעתיים ביום של לרוקן את הראש ופשוט לעשות משהו שאני מאוד אוהבת. עם הזמן הכדורסל הפך לחלק בלתי נפרד ממני ומאז ידעתי שאני אמשיך בתחום לעוד הרבה שנים.
ג. עיצב אותי כשחקנית... אני לא חושבת שיש דבר ספציפי שעיצב אותי כשחקנית, אלא מגוון רחב של חוויות שעברתי בדרך, אינספור מאמנים שאימנו אותי ומכל אחד לקחתי את מה שהכי התאים לי, שחקניות ששיחקתי איתן או נגדן ומשחקים שראיתי. כל אלה הפכו אותי למי שאני היום ולמה שיש לי לתת.
ד. מועדון שהוא בית... גדלתי במכבי רמת חן, מאז ומתמיד זה היה הבית שלי וגם היום אחרי נדודים בין קבוצות ואגודות שונות. לחזור לרמת חן עבורי זה תמיד לחזור למקום שכולם מכירים אותי ומעריכים אותי.
עד היום כשאני נכנסת לאולם בבליך אני מתמלאת בחום שמציף אותי בכל הגוף, יש לי המון זכרונות מהמקום הזה ואני חושבת ששם תמיד ארגיש שייכת.
ה. האירוע שיא בקריירה... בתור נערה היו לי המון משחקים חשובים ולרוב בקבוצות ששיחקתי בהן שימשתי כפרמטר מאוד חשוב, אני חושבת שהמשחק שאזכור תמיד והוא היה מעין רגע כזה של גושפנקה בשבילי ליכולות שלי היה משחק גמר בתי ספר יסודיים ברמת גן, אני שיחקתי בערמונים והייתי השחקנית המקצוענית היחידה בקבוצה. שיחקנו נגד בית ספר רמת חן ששם שיחקו כל חברותי לקבוצת הנערות של מכבי רמת חן (שאיתן לקחנו דאבל), וכולם אמרו לי שבטוח נפסיד אבל לא נורא, זאת השנה האחרונה שלי בבית ספר והכי חשוב זה להנות ולא להתעצבן. באתי למשחק עם המון חששות ויחד עם זאת המון רצון להוכיח שאנחנו יכולות לנצח, ובאמת ניצחנו את המשחק(!), קלעתי 60 מתוך 64 נקודות, וההרגשה הייתה פשוט מדהימה.
ו. להיות שחקנית ישראלית... להיות שחקנית ישראלית זה לא קל ביחוד בגילי, אני חושבת שיש לנו המון להוכיח וצריך מוטיבציה מאוד גדולה בשביל להצליח להתברג בליגת העל.
במצב של היום שיש ארבע זרות, ושלוש מהן נמצאות על המגרש בכל רגע נתון מאוד קשה להביא לידי ביטוי את היכולות שלנו, למרות זאת אני מאמינה שהישראליות הן אלה שעושות את ההבדל, הן הנשמה של הקבוצה, הקהל אוהב לראות ישראליות מצליחות וגם מאוד תומך ומעודד שחקניות ישראליות להצליח. אני מאמינה שהישראליות הן הלב והנשמה של כל קבוצה ובלעדינו הליגה היא לא אותו הדבר.
ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... אני חושבת שאני עדיין צעירה מדי בשביל לסכם את הקריירה ולהסתכל אחורה ולדבר על מה שהשגתי, עומדות פני עוד המון שנים של עבודה קשה, המון שנים של תסכול ובאותו נשימה המון שנים שיחשלו אותי, ישפרו אותי, יעצבו אותי כשחקנית ורק לאחר פרישה או שאהיה קרובה לזה אוכל להסתכל אחורה ולהגיד מה השגתי.
כשאגיע לגיל פרישה, ותאמת שאני לא יודעת מתי זה יקרה כי כדורסל זה חלק ממני, זורם לי בדם, אני ארצה להסתכל אחורה ולהגיד שהגעתי למקום הכי גבוה שאני יכולתי להגיע אליו, אין לי יעדים מוגדרים, אני אשמח אם בעוד 20 שנה אני אשב עם הילדים שלי ואספר להם מה אמא הייתה עושה, אראה להם קלטות ישנות, ואספר להם על משחקים בלתי נשכחים.
בגדול, פשוט להסתכל אחורה ולשמוח על תקופה ארוכה ומדהימה שעיצבה אותי והפכה אותי לחלק ממי שאני אהיה.
צילום: אלונה חליוא