בכל שבוע נזכה להכיר קצת יותר "אישית" שחקנית אחרת מהליגות הישראליות, והשבוע -
קרין אגסי (24), גארדית המשחקת בליגת העל במדי הרבלייף. בעברה שחקנית בנות השרון, רמת חן, אשדוד ונבחרות ישראל השונות. מלבד היותה שחקנית כדורסל אגסי סטודנטית לתקשורת וניהול, בעלת רישיון לתיווך נדל"ן ורישיון לאופנוע ים.
א. תחילת הקריירה... תחילת הקריירה שלי, או יותר נכון היום בו נרשמתי לחוג כדורסל אי שם בכיתה ד'. חזרתי מאימון טניס (שיחקתי 6 שנים-ספורט יחידני, קשה ובודד), צלצלתי לשתי חברות הילדות הכי טובות שלי חן וירדן. לאחר שהתאמנו בגדים ליום הלימודים שלמחרת (הייתה לנו תלבושת אחידה בחולצה ואהבנו לבוא תמיד עם אותם מכנסיים) הן סיפרו לי כמה כיף היה להן בחוג כדורסל. פתאום, הרגשתי את הבדידות בטניס וידעתי שאני רוצה להיות איתן אז החלטתי לקחת חלק בחוג כדורסל בנוסף לאימוני הטניס. בסוף, לאחר שנתיים של שילוב בין טניס וכדורסל פרשתי מהטניס ונשארתי עם החברות הכי טובות שלי והכדור שאז עוד היה כתום. אגב, היום ירדן כוכבת ענקית בבית צבי וחן חיילת מצטיינת בטייס...ואני? נשארתי "בודדה" בלעדיהן בכדורסל אבל הן איתי כל החיים.
ב. כדורסל כחלום ילדות... בכיתה ח' גלית מוסאי הייתה דאז מאמנת נבחרת הקדטיות של ישראל. היא עקבה אחרי המשחקים שלי בילדות שנה שלמה (מבלי שידעתי מה תפקידה בכוח), הגיעה למשחקים, שאלה, התעניינה. יום אחד בסיום משחק האליפות של קבוצתי בילדות ניגשה גלית להורי שמלווים אותי לכל משחק ללא יוצא מן הכלל מאז היותי ילדה בת 10 ואמרה להם שאארוז תיק ושיביאו אותי יום למחרת למחנה אימונים בשדות ים של נבחרת הקדטיות (הנבחרת רצה יחד כשנה). אני זוכרת את הפרפרים שהיו לי בבטן כשהגעתי למחנה בבוקר יום שישי. ביום שבת, לאחר האימון המסכם של המחנה גלית ונועה (רקאנטי) לקחו אותי לשיחה. אני זוכרת שהייתי כלכך מפוחדת ולא ידעתי למה לצפות. המשפט הראשון שגלית אמרה לי היה "למה את מחייכת?!" (בנימה רצינית ומפחידה מאוד). קפאתי במקום. ואז נועה אמרה לי "אנחנו צוחקות איתך, אנחנו אוהבות שאת מחייכת כל הזמן, מרוצות ממך מקצועית ואנחנו רוצות שתישארי בנבחרת". וגלית כמובן חייכה. אחד הימים הכי מאושרים שלי בתור שחקנית כדורסל.
ג. עיצב אותי כשחקנית... אינספור אימוני קליעה, מהדברים הכי קטנים של הטכניקה ועד לאימוני קליעה רצחניים. החינוך שקיבלתי כשגדלתי בהרצליה- שלימודים באים לפני הכדורסל, שלהיות בנאדם חשוב יותר מאשר להיות שחקנית. ולהעריך....תמיד להעריך את מה שיש עכשיו....ולא כשהדבר אינו בנמצא יותר. דבר נוסף שעיצב אותי כשחקנית היה הבחירה בי להוביל ולהנהיג את נבחרות ישראל הצעירות בתור קפטנית.
ד. מועדון שהוא בית... בני הרצליה. גדלתי בכל האולמות של העיר, בכל הליגות, עשיתי אינספור אימונים אישיים בכל מגרשי העיר עם דליה בושינסקי שגידלה אותי והשקיעה בי מאז היותי בת 14. כשמשפחתי עברה להתגורר ברעננה הייתי בכיתה ז' והיה דיבור שאעבור לקבוצה ברעננה. החלטתי להישאר בהרצליה למרות המרחק. נשארתי הן בחטיבה והן בתיכון בהרצליה עם כל החברות וכמובן בליגת בתי הספר וליגות הנערות ואפילו לאומית נשים (לקחנו אליפות עם שחקניות גדולות כמו שירן צעירי ואיריס דינרמן). איך אני יודעת שהרצליה הוא מועדון הבית שלי? כי גם שהיום כשאכנס לאולם "היובל", תתהפך לי הבטן, יעלו לי אינסופר זכרונות ורגעים בלתי נשכחים, יקבלו אותי בחום ואהבה, יתנו לי את כל מה שארצה מבלי רצון לקבל דבר בחזרה חוץ מחיוך חם, כי אני יודעת שכל דבר שאצטרך, תמיד יהיה לי לאן לחזור ותמיד אדע עם איזה אנשים לדבר. הלואי והייתי יכולה לתאר במילים את הרגשות שמציפים אותי בזמן שאני כותבת את הדברים האלו. בני הרצליה=בית חם, אוהב ותומך!
ה. האירוע שיא בקריירה... אליפות אירופה לקדטיות בבוסניה. נבחרתי להיות קפטנית הנבחרת (עוד רגע בלתי נשכח מחיי הכדורסל שלי), סיימנו את האליפות במקום השלישי ואני סיימתי את האליפות עם גביע אישי כקלעית המצטיינת של כל הטורניר. שמחתי בתור קפטנית נבחרת ישראל עטופה כולי בדגל לעלות בפעם הראשונה בחיי ולהניף גביע קבוצתי וגם גביע אישי. שמחתי על כך שהייתי חלק מהאירוע הכל-כך מרגש הזה, שמחתי שהמאמנת שגידלה אותי הייתה שם (עוזרת מאמן בנבחרת) לראות אותי ברגע השיא שלי אחרי עבודה כלכך קשה יחד, שמחתי שהוריי היו שם איתי וצפו מהיציע ברגע המאושר שלי ושמחתי לצעוד בראש מורם ולומר "אני קפטנית נבחרת ישראל לקדטיות".
ו. להיות שחקנית ישראלית... לעבוד קשה, לחלום, להגשים, לבכות, לצחוק, לשמוח, להתאכזב, ליפול, לקום, להיפצע, להחלים, להפסיד, לנצח, לדמוע מעצב, לדמוע משמחה, להחסיר פעימה, להתייאש, לצפות, להעריך, להתייאש, לחייך, שמחת חיים, לאהוב ולחיות את הרגע....זה להיות שחקנית ישראלית ובעצם, זה להיות בנאדם.
ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... דרך חיים וחינוך ברמה גבוה דרך הספורט, הערכה לכך שיש לי את הזכות לעשות את מה שאני אוהבת ואף להתפרנס מזה. כשהיו לי שברי מאמץ אמרו לי "ישנם אנשים שלא רק שהם לא יכולים להתפרנס ממה שהם אוהבים, הם בכלל לא יכולים לעשות את מה שהם אוהבים." להסתכל אחורה ולהגיד, הייתי חלק ממשהו, היה לי משהו גדול בחיים שישאר איתי תמיד לא ונתן לי המון כלים להמשך דרכי בחיים האלו....אה....ואם אפשר שאחרי השנה ואסתכל אחורה ויש גם אליפות וגם גביע אני לא אתלונן.
צילום: מוטי קלינגר