בכל שבוע נזכה להכיר קצת יותר "אישית" שחקנית אחרת מהליגות הישראליות, והשבוע -
בר גילינסקי (20), פורוורדית המשחקת בליגת העל במדי אליצור חולון. שחקנית בכל נבחרות ישראל. מלבד היותה שחקנית כדורסל גילינסקי מאמנת בבית ספר לכדורסל בחולון. בעלת פטיש ללקים (109 כאלה ברשותה) ולשופינג (בעלת 47 בגדי ים).
א. תחילת הקריירה... התחלתי בישוב קטן בדרום שנקרא מיתר, כיתה ב' או ג'. אבא שלי שהיה מאמן כדורסל בחוג של הבנים, דיי הכריח אותי ללכת, לא הייתי רזה במיוחד אז הייתי צריכה להזיז את עצמי כדי לא להיות ממש בטטה. בהתחלה רבנו הרבה לא רציתי ללכת והעדפתי להישאר ולראות טלוויזיה בבית. אבל אני אדם תחרותי מטבעי, ולהתאמן עם בנים היה מאוד שונה מבנות (אני מבינה את זה היום בדיעבד). מול בנים כל דבר זה תחרות, החל מ"מי מגיע ראשון לקו בשריקה" ועד "מי מנצח במשחק האחרון באימון". כך לאט לאט למדתי לאהוב את המשחק, אהבתי את התחרות, האגרסיביות, את זה שאף פעם לא ויתרו לי בגלל שאני בת ובכלל אני אוהבת לנצח, בעיקר בנים
בגיל 12 הגעתי למחנה של בנות בווינגייט, זה היה מאוד מוזר, בחיים לא שיחקתי עם בנות לפני כן. ומשם הכל התגלגל, והנה היום אני משחקת בליגת העל בחולון.
ב. כדורסל כחלום ילדות... הכדורסל אצלי אף פעם לא היה ממש חלום ילדות. חונכתי להשקיע את המיטב בכל תחום שאני עוסקת בו. עם הזמן התחלתי להציב מטרות, לקחת אליפות בקטסל, להגיע לנבחרת הקדטיות, לקחת אליפות בנערות, לנצח ב-ISF ולהתברג ולהוביל קבוצה בליגת העל. היום המטרה העיקרית היא לצאת לאירופה ולהוביל קבוצה כשחקנית זרה.
ג. עיצב אותי כשחקנית... אני חושבת שיש 3 דברים שעיצבו אותי כשחקנית. הראשון הוא אבא שלי. מאז ומתמיד הוא עמד מאחורי לטוב ולרע, במקצועו הוא מאמן כושר, אז היינו עובדים מאוד קשה ביחד. באימונים הוא אף פעם לא "אבא", ידענו לעשות את ההפרדה - על המגרש ומחוץ למגרש. הוא חינך אותי לא להיות "ישראלית", לתת 200% בכל אימון, שאומרים לרוץ עד הקו תמיד לרוץ מטר אחרי הקו, שכל אימון הוא קריטי, אין דבר כזה אימון לא חשוב. למדתי שהאימונים במסגרת הקבוצה זה לא מספיק! חייבים להשקיע גם מעבר, אם זה באימונים אישיים (העבודה עם חנוך מינץ שיפרה לי מאד את הקליעה) ואם אימוני אתלטיקה וחדר כושר. הגורם השני שהשפיע עלי זו התמיכה מאמא שלי והחברים. אמא היא הצד הטוב בכל הכדורסל, אליה תמיד התקשרתי כשקרה משהו רע, היא תמיד יודעת להכניס אותי לפרופורציות, ללמד אותי שהחיים לא מתחילים ונגמרים בכדורסל, ופה נכנסים החברים, שבלעדיהם זה פשוט לא היה עובד, תמיד היו מוציאים אותי מהדיכאון כששוקעת או תומכים כשקשה, ותמיד אומרים את הדברים הנכונים, הם פשוט שם. הדבר השלישי והאחרון, זו נבחרת הקדטיות הראשונה שלי, שבה אימן רוני קאן. אני חושבת שקאן הוא המאמן שלקחתי ממנו הכי הרבה ערכים, הוא חינך אותנו להיום קודם כל בני אדם ואחר כך ספורטאים. הוא לימד אותנו איך נכון להתאמן ושיום חופש הוא הכרחי, להיות מודעות לגוף שלנו, לכבד את המאמן ואת השחקניות והחברות שלנו לקבוצה, למדתי ממנו מקצוענות מהי.
צילום: מעיין רימר
ד. אירוע שיא בקריירה... זו שאלה קשה. היו לי הרבה אירועים משמחים, לקחת אליפות בחט"ב במיתר, זכיתי באליפות וגביע עם נערות ב', אליפות וגביע בנערות א', טורניר ה-ISF בטורקיה, ונבחרתי לחמישיית טורניר בנבחרת הקדטיות. אבל להגיד שאחד האירועים שמניתי הוא שיא, קצת קשה לי, אני חושבת שעדיין לא הגעתי לשיא, אני מעדיפה לשים לעצמי יעדים ומטרות אחרות שבסופן אני אוכל להגיד "עשיתי את זה" ואז אני אדע שהגעתי לשיא, וכנראה שבנקודה הזאת אני גם אסיים את קריירת הכדורסל שלי. בכל זאת, צריך לדעת לפרוש בשיא.
ה. להיות שחקנית ישראלית... אני הייתי מחלקת את התשובה ל-2. החלק הראשון הוא החלק הפחות נעים לדעתי- לא מעריכים אותנו מספיק בליגה שלנו, במדינה שלנו. רוב הקרדיט הולך לזרות, הכדורים האחרונים בדרך כלל ילכו אליהן, הן תמיד יהיו בראש ההיררכיה ואני, אישית, חושבת שזה קצת עצוב, זה בכל זאת ליגה ישראלית. החלק השני בלהיות שחקנית ישראלית זו הגאווה. ללבוש את המדים של נבחרת ישראל, לצעוק "אל אל ישראל" באירופה, להיות מלאות גאווה לשיר את ההמנון, לשחק בשביל המדינה ולדעת שכולם בה מאחוריך. זו תחושה שבכל שניה שאני על הפרקט אני מייצגת עוד המון אנשים חוץ ממני. להיכנס לשדה התעופה עם חולצה של ישראל שהמון אנשים תומכים ומחזיקים אצבעות שנצליח זו לדעתי אחת החוויות היותר חזקות שעברתי בחיים, אם לא החוויה הכי חזקה.
ו. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... אם אני מסתכלת אחורה, על כל השנים בהן אני משחקת כדורסל אני יכולה להגיד שמה שהשגתי עד היו אלו בעיקר ערכים, גם של ספורטאית וגם של בת אדם. למדתי מה משמעות של ספורט, מה משמעות של אימון, תזונה נכונה.
הבנתי שהחברות שלי לקבוצה הן כמו המשפחה שלי, אני צריכה לתת להן ולי הרגשה טובה תמיד גם על המגרש וגם מחוץ למגרש.
אני בהחלט חושבת שהכדורסל עשה אותי לבן אדם יותר טוב, יותר מודעת לסביבה שלה ויותר אכפתית לאנשים שמסביבי.
כשאסיים את הקריירה אני רוצה לקוות שאסתכל אחורה ואגיד הצלחתי להוביל את נבחרת ישראל בוגרות להישגים. אני מקווה שאראה קריירה אירופית כולל משחקים ביורוקאפ וביורוליג כשחקנית מובילה בקבוצה. אני רוצה לדעת שהמאמנים סמכו עלי לקחת את הכדור האחרון כי הם האמינו שאני יכולה לנצח את המשחק.
