א. תחילת הקריירה... השכנים וההורים שלי מספרים שבכיתה ב', מדי יום הייתי חוזרת מבית הספר, מניחה את הילקוט, לוקחת כדורסל ויורדת לזרוק לסל בשכונה לבד עד השקיעה. התנהלות זו הביאה את הוריי לרשום אותי לחוג קט-סל בבית דני (אז תחת אלי רבי). הכניסה למסגרת כדורסל מסודרת העצימה את האהבה שלי למשחק כיוון שהכדורסל הפך למשהו מסודר יותר עם מטרה, ואיפשר לי להיות חלק מקבוצה ולהזדהות עם האגודה.
בני יהודה הייתה בית חרושת לייצור שחקניות, מחלקת הילדות והנערות היו מהגדולות בארץ בעזרת שיווק נכון בבתי הספר באזור שכונת התקווה (לצערי היום הדברים נראים אחרת מסיבות רבות). עבורי בני יהודה היה המקום האידיאלי להתחיל את דרכי בתור שחקנית.
בגיל 16 אלי רבי החליט לצרף אותי לסגל הקבוצה הבוגרת במקביל לקבוצת הנערות, כך שזה נתן לי אפשרות לחוות את המקצוענות, להשתפר ולהתאמן עם שחקניות ברמה הכי גבוהה. בשלב הזה, השכר, האימונים, המשחקים, קהל הגדול (לבני יהודה היה קהל גדול ומשותף עם קבוצת הכדורגל),הסיקורים והשידורים בטלויזיה - הרגשתי שהכדורסל הופך להיות מקצועני.


ב. כדורסל כחלום ילדות... כבר בהתחלה ידעתי מה אני רוצה. כשחקנית צעירה הייתי מגיעה למשחקי הבוגרות (בזמנו שיחקו בשכונה אלומה ולימור) וידעתי שאני רוצה להיות שם יום אחד. הזימון לנבחרת הקדטיות היה לי לקרש קפיצה משמעותי אשר חיזק בי את הרצון והאמונה להגיע לרמות הכי גבוהות שניתן.


ג. עיצב אותי כשחקנית... התאמנתי אצל מאמנים גדולים כמו אלי רבי, שיקי פלח, טל נתן, שירה העליון, גלית מוסאי, בועז טייב וגיל סלע בנוסף לשנים מדהימות, מעצבות ובונות בנבחרות ישראל הצעירות. אך מעל כל זה, כשחקנית כדורסל צעירה, נחרטה לי בראש תמונה של לימור מזרחי, שהייתה מתאמנת אימונים אישיים יותר מאימונים קבוצתיים (מיותר לציין שבליגת העל יש אימון קבוצתי כל יום). הייתי יושבת בצד ומסתכלת איך היא עובדת על הטעיה ספציפית במשך שעה שלמה.
לראות את העבודה הקשה מתורגמת הלכה למעשה על המגרש זה משהו שדירבן, השריש ערכים, ולימד אותי מחויבות מהי. באופן אישי זה גרם לי להבין שלא מספיק רק כישרון, חייבים לעבוד קשה, אין אפס, ושמתישהו זה ישתלם. החלום שלי שנבנה עם הזמן היה שיהיו לי את האמצעים והרצון להתאמן ולהשקיע כדי להיות שחקנית לגיטימית. עד היום זה מלווה אותי, בכל מסגרת ולאו דווקא בתחום הכדורסל, לעבוד קשה וללמוד לאהוב את זה. מבחינתי, אין דבר יותר שלם מלראות את ההתמדה, המחויבות והמסירות מקבלים ביטוי במגרש. הערכים האלה ללא ספק עיצבו אותי כשחקנית, ובכלל כאדם.


ד. מועדון שהוא בית... גדלתי בבני יהודה וביליתי שם את רוב שנותיי, כרגע אני משחקת בהפועל ראשון שזו אגודה חמה ומשפחתית מאוד, אבל הבית שלי היה ותמיד יישאר הפועל פ"ת. עד העונה הנוכחית שיחקתי בפ"ת 4 עונות רצופות. הייתי שותפה להצלחות ולכשלונות. ביחד עלינו ליגה, לקחנו אליפות, זכינו בגביע, עשינו הישגים יפים וגם כשלון אחד גדול, הפסד בחצי גמר הפלייאוף בזמן שהיינו פייבורטיות לאליפות.
מאותו הפסד צמחנו, ושנה לאחר מכן, עם קבוצה שלכאורה נחלשה, לקחנו אליפות ולי באופן אישי הייתה זו העונה הטובה ביותר בקריירה. הדבר המרגש מבחינתי זה שהצלחנו ליצור בפ"ת תלכיד שרץ 4 שנים ביחד, למרות שהכי התבקש היה לעבור למקום אחר לאחר אותו כשלון, ולמרות פיתויים רבים במיוחד במרכז הארץ הרווי קבוצות ואפשרויות לשחק בהן. אחרי האליפות הזו היה לי הכי טבעי להמשיך עם אותה הקבוצה ואותו המאמן לליגת העל. כך, אחרי 8 שנים בליגה השניה, סיפור שעולה בקנה אחד עם האגודה, חזרתי לליגה הראשונה. לא סתם תמיד הרגשתי הצלחה אישית וקבוצתית כאחד בפ"ת.
בפ"ת מעבר לבמה שקיבלתי, היו את כל התנאים והחום ששחקנית יכולה לבקש. הקהל, שאהב ללא תנאים, בכלל לא היה מובן מאליו. שירים ששרו לי, שיווק ביה"ס לכדורסל עם תמונה שלי, הודעות אישיות מאוהדים (עד היום דרך אגב)- אלו דברים שלא קיימים אפילו בליגת העל וגורמים להבין מה המשמעות של סמל.
פ"ת בשבילי זה לא כמו בית, זה ה-בית.