אמש חזרה נבחרת הנערות לארץ עם תום אליפות אירופה. איתן גם אנחנו חזרנו ורגע לפני שמקפלים את הקיץ הנוכחי ומתחילים להתכונן לקיץ הבא. 5 נקודות אחרונות לסיכום האליפות, על הכדורסל האירופי, על הכבוד והערכה שיודע להעניק, המקצוענות הישראלית והיכולת של הנבחרת לרגש ומילה אחרונה שהיא יריית פתיחה ל-2017. בימים הקרובים, ראיון עם מאמן צרפת, אלוף אירופה, עם דלמה איבאני ועוד 'מתנות' מחו"ל.

א.הרמה באירופה – שמים את הצרות בצד ומתמקדים בדור הבא
(או "השבוע שגרם לי להתאהב בכדורסל האירופי")
מפעים היה לראות יכולות אירופאיות אצל בנות 16 ו-17. אתלטיות וכוח בגובה 1.90 מ' פלוס, 'שחקניות כדורסל' במובן הכי קלאסי שלו – פתאום התחושה היא שכדורסל אירופאי הוא משחק אחר ממה שרואים כאן בארץ – והוא ממש מלהיב.

בשיחות עם מאמני הנבחרות ובכירים במשלחות השונות עולה כי מצב כדורסל הנשים האירופאי נמצא בבעיות לא פשוטות. הכסף אוזל החל ממדינות קטנות כמו לטביה וסלובניה ועד המדינות הגדולות כמו צרפת והונגריה, כולם מושפעים מהמצב הכלכלי, אז מחפשים פתרונות יצירתיים. באליפות אירופה אפשר היה להיחשף לתהליך, באין כסף עוברים להשקיע בדור הצעיר, לתת לו את כל הכלים, לפתוח עבורו אקדמיות, לשלוח אותו לטורנירים באירופה ולקדם שחקניות בנות 16 לליגות הבכירות – התוצאות ניכרו במשחקים.

תענוג היה לראות את ההתנהלות של השחקניות האירופאיות, את המקצוענות על הפרקט ומחוץ לו, את היכולות האישיות את צוותי האימון יושבים יחד עד שעות הקטנות של הלילה ועורכים את הוידאו ואת הלמידה אפשר היה לראות כמעט בכל יום משחקים, כשיריבות נחותות על הנייר הגיעו למשחקים צמודים נגד הפייבוריטית בעבודה נכונה.

תענוג לא פחות גדול היה לשוחח איתם. אלופי אירופה, שחקניות שהיו מהגדולות ביבשת ושחקניות שעוד יהיו מהגדולות ביבשת, כולם וכולן מסבירי פנים, עונים לתקשורת (גם אם היא ישראלית) ומשתפים פעולה בראיונות אפילו שבעוד רגע יעלו לעוד משחק קריטי באליפות. ההתנהלות האירופאית, הסטייל האירופאי והכדורסל האירופאי ברמה הכי גבוהה (לגילאי 18, כמובן יחסי) – שבה אותי. משנה הבאה צפו לעדכונים גם משם.


ב. הזווית הישראלית – אירופה זה כאן (במשלחת נבחרת ישראל)
מחמאות לכל הנוגעים והמעורבים בנבחרת הישראלית. מהשחקניות, דרך המאמנים, הפיזיותרפיסטית המנהלים וההנהלה. כל מה שנכתב למעלה על הכדורסל האירופאי, בוצע בצורה לא פחות מעוררת הערצה גם בצד הישראלי. ההתנהגות וההתנהלות המקצוענית, המשטר הקפדני, אימוני הוידאו המהודקים, הניתוח הטקטי שהזכיר וצפה כל תרגיל וכל הגנה שהיריבה ביצעה במשחק שאחרי, הרצינות באימונים, ההקרבה האישית למרות הקושי והפציעות, כל מה שראינו בשפות אחרות בוצע לא פחות טוב (ולפעמים יותר) גם בעברית.

אנחנו רגילים לבקר (ואנחנו נמשיך לעשות את זה), על היעדר הצלחות (כי לרוב הן נעדרות), אבל ההבנה שכולם בכחול-לבן הגיעו למשחק בצורה המקצועית ביותר היא נקודת כבוד למשלחת הישראלית. נעים היה לראות את הפנים המופתעות בצוותים הזרים שנתקלו בנבחרת שקראה אותם מהלך אחד לפני, את הספסל שלרגע לא דיבר עם השופטים (והיו הרבה סיבות לעשות את זה), התנהלות שקטה, בטוחה ורגועה – כי ככה זה כשאתה חלק מדרג א', גם בהתנהלות ולא רק ברשימות של פיב"א. – שאפו.







ג.היכולת להתרגש מכדורסל: כשדמעות הסתירו את המסך
גיליתי באליפות הרבה דברים חדשים על הכדורסל האירופאי ועל הכדורסל הישראלי. גיליתי לא פחות דברים על עצמי. על כמה עמוק יכול הכדורסל לחדור, כמה אמוציונאלי הוא יכול להיות וכמה 12 שחקניות צעירות יכולות לרגש בהשקעה שלהן. היה נדמה שכבר ראיתי (מהצד) הכל, סה"כ דיי באדישות רוב הזמן. גם את ההפסדים לרוסיה וקרואטיה אפשר היה להכיל, נלחמנו- זה לא הספיק. רק שאז הגיע הניצחון הדרמטי על סלובקיה, בהתעלות עם הגב לקיר. את השורות האחרונות של הסיקור, ראיתי דרך לחלוחית של התרגשות בעיניים, שלא לומר דמעות של ממש. מסתבר שככה זה כשהכל כל-כך אינטנסיבי, ככה זה כשהשחקניות על המגרש מצליחות להעביר את המאמץ שלהן גם לצופים. אולי זו הסיבה שלשחקנית חשוב כ"כ להיות חלק מהנבחרת כל קיץ. בטוח שזו הסיבה שלכל מי שאוהב כדורסל כדאי להצטרף לפחות פעם אחת לאליפות לבחירתו וללוות ולעודד את הנבחרת. אם יש חווית כדורסל (וחוויה באופן כללי) שלא אשכח היא התרחשה בשבוע האחרון של יולי 2016.


ד.טל נתן – באירופה יודעים לכבד
זה לא שמישהו פה בישראל לא יודע מי הוא טל נתן, מנהל האגף המקצועי. זה לא שבישראל אין את ההכרה לתרומה שלו לענף מהאימון דרך הניהול, הנבחרות ואפילו התקשורת כפרשן. אבל צריך להגיע עד לאליפות אירופה כדי להבין את הדרך שבה הכדורסל האירופאי יודע להעריך דמויות משמעותיות ומשפיעות בכדורסל הנשים. כשמנכ"ל פיב"א אירופה יוצא מהרכב והוא ראשון לגשת ולברך את טל נתן על הניצחון נגד סלובקיה. המאמן הספרדי, חברי הצוות הרוסי, שחקניות עבר ודמויות בכירות אחרות בענף הכדורסל עוצרות לברך, לשאול ולשתף.
חלק מהראיונות שתקראו פה בשבועות הקרובים, לא היו יכולים להתקיים בלעדיו, כשטל נתן מבקש, באירופה נעתרים. ככה זה באירופה, יודעים לתת כבוד לכדורסל הנשים ולמי שחלק ממנו. שם זה ענף בפני עצמו עם מאות אוהדים בכל משחק – שם יש תרבות כדורסל נשים. הלוואי אצלנו.


ה.העתיד של הענף – בלי המשכיות אבדנו
אז היינו שם, שיחקנו, התעלינו, לקחנו ריבאונדים על שחקניות שבשנה הבאה ירוויחו מעל 100 אלף יורו ובגלל שלשה לא עלינו לרבע גמר. אבל עכשיו אנחנו חוזרים לארץ, לליגת העל שתכלול 9(?!) קבוצות, רובן ללא תקציב, בלאומית יש פחות, בנערות בקושי 4 מועדונים שנאבקים בצמרת - ושנה הבאה אנחנו רוצים לחזור לאירופה??
המשלחת הישראלית חזרה חכמה יותר יודעת יותר מה צריך לעשות ושחקניות הנבחרת הציבו את הרף. כמו שנראנו בשלוש הימים האחרונים של האליפות, ככה כל אחת ואחת צריכה להיראות. היא צריכה ללמד, לשמש דוגמא, להמשיך להשתפר ולדרוש מהאגודות לשפר אותן ולקדם אותן. אם היינו יכולים במשחק הראשון נגד צ'כיה להגיע להארכה, בפעם הבאה המשחק צריך להסתיים דו-ספרתי לטובתנו והפסדים בדרג ב', הם משהו שצריך להימנע ממנו. יש לנו שנה להבין איך עושים את זה, ראינו אותן, זה הסטנדרט – עכשיו נסתכל עלינו.







ועוד מילה (אופטימית?) לסיום:
נתחיל לחשוב על הקיץ הבא. בפעם האחרונה שהשגנו הישגים דומים היו אלה השנים 2004-2007. מאיר אליהו הוביל נבחרת נערות למקום תשיעי באירופה, אחרי שנתיים של עבודה. שנה לאחר מכן הוא קיבל את האפשרות להמשיך עם השחקניות לנבחרת העתודה, הנבחרת עלתה לדרג א' ונשארה שם בשנים בהן המשיך ואימן את השחקניות איתן התחיל את התהליך. יותר מעשור לאחר מכן אותן שחקניות הובילו ומובילות את נבחרת ישראל, 5 שחקניות עדיין משחקות בליגת העל ועד לפני שנתיים היו 8 שחקניות בליגה.

הפוטנציאל קיים גם בנבחרת הנוכחית, ההצלחה לא מקרית, חייבים להמשיך בתהליך, לדעת לתת למאמנים שהתחילו את הדרך להמשיך ולתרום גם בהמשך, נמרוד מיטל שאימן בנבחרת הנערות שלוש שנים ושנה אחת גם בעתודה, יכול להמשיך ולתרום גם לבנות שבגרו. לירן בר-אל התחיל את התהליך בקדטיות והמשיך בנערות. הם חייבים להיות שם בתפקיד הנכון– "חייבים" במובן של רק אם רוצים להצליח.

אין שום סיבה שיערה יצחקי, עדן רוטברג, הדר חדד, נוגה פלג פלץ, דור סער, שיר תירוש, שיראל ברמן, צליל וטורי, ליאור הלוי, רעות מסילתי, שלי סירקיס, שירה בן דוד לא יהיו חלק מנוף ליגת העל ב-10 השנים הבאות, צריך לעשות את זה נכון, זה לא פשוט - אבל את זה אמרו לנו גם ב-48' כשרצינו להקים פה מדינה.