אחרי מספר עונות בליגה הלאומית, כולל העפלה לגמר הפליאוף, התפרקה הקיץ מכבי "איתי" באר יעקב. אחרי שנים קשות בהן היתה מצויה בקשים כלכלים, הגיעה העונה הירידה לליגה הארצית והסיפור נגמר. קורל שמש, האוהדת מספר 1 של הקבוצה, נפרדת. אבל נשארת אופטימית.
-- קורל שמש --5 עונות בליגה הלאומית.
4 מאמנים.
3 עונות בפלייאוף תחתון.
2 עונות בפלייאוף עליון.
וקבוצה אחת...
הכתובת הייתה על הקיר, משפט מוכר, רק שכאן, לצערנו הוא גם נכון. בין אזעקה לאזעקה, במצב הביטחוני המזעזע שנקלענו אליו, הגיעה אליי הידיעה, שהקבוצה שלי, הדבר שהכי חשוב לי, התפרקה. סערת רגשות, בילבול, כעס ועצב. מאז שהתחלתי לאהוב את הקבוצה תהיתי לעצמי האם כשאני אגיע לצבא, אני אתחיל לבוא בתור חיילת? מוזר, אני אמשיך לאהוב כדורסל? או שמא אני "אתבגר" ואעזוב את זה? זה לא גברי? זה לא מאיים על הנשיות? אז עכשיו אני יכולה לומר לכם, חצי שנה לפני הגיוס, שהקבוצה מכבי "איתי" באר יעקב זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הקבוצה הזאת הייתה בשבילי המפלט, הייתה שם כשסיימתי יסודי, חטיבה ועכשיו גם תיכון. הייתה שם כשטוב וכשרע, לא שפטה. הייתה בית.
אם נחזור רגע למצב הביטחוני, הפעם הראשונה אי פעם שהייתה בבאר יעקב אזעקה הייתה באמצע אימון כדורסל וגם את הרגע הזה, איך לא, חוויתי עם הקבוצה. וכולם היו כל כך תומכים ועזרו לסיוט הזה להפוך לחוויה, הרי ככה זה כאן בבאר יעקב, משפחה. כל כך הרבה חוויות, בזמן כל כך מועט, כל כך הרבה שחקנים ישראלים וזרים שאי אפשר לשכוח (אתם יכולים לבחון אותי, אני זוכרת את כולם), שחקנים שהכרתי ונכנסו לי לחיים ופשוט נשארים שם, חלק ממני. מה לא היה לנו? גמר הפלייאוף, פלייאוף עליון, פלייאוף תחתון, טעמנו הכל מהכל. והכסף... הכסף שהרס לנו את הכל, הרס את הטוהר שלנו, הוביל גם הוא להרס של הטוהר שלי, הקבוצה שלי...
שחקן אחד פעם אמר לי שהוא לא מבין איך אפשר לאהוב קבוצה, אז הסברתי לו שלאהוב קבוצה זה כמו שאתה מתאהב במישהי שמסיבה מסוימת, אתם לא יכולים להיות ביחד, ואין לך מה לעשות עם זה. אתה מסתכל מהצד, מאוהב, מעריץ כל דבר בה, מנסה לשמור עליה כמה שאפשר, אבל לא יכול לעשות עם זה כלום. כי זה לא בשליטתך, ככה זה לאהוב קבוצה.
אני רוצה בהזדמנות זאת לומר תודה, תודה לכל אנשי הצוות, לכל השחקנים שהיו פה גם אם זה היה רק לתקופות מסויימות, ליו"ר הקבוצה איציק דבש, לגבי ורולקר, לששון קפרא, למתן פיטרו, לרמי הדר, ירון אביב, עידן פלדה, יולי קובלנץ ועופר חרותי, לורד לוי שליוותה ועקבה אחרי כל משחק וכמובן לכל מי שליווה את הקבוצה ברגעים הטובים והקשים. לכל מי שתרם ולו במעט להצלחה של הקבוצה ולא רק זה. לכל מי שתרם לאווירה ולהרגשה של הבית.
אז עכשיו... מה נותרתי? נותרתי "סתם כתבת נייטרלית", שהקבוצה שלה כבר לא כאן כדי לסקר. נשאר חלל עצום שבו נמצאת הקבוצה שלי שנעצרה לה בתמונות וברגעים אבל... אל תתרגלו לשקט הזה, הקבוצה עוד תחזור, וזאת הבטחה.
הקהל של באר יעקב. אין לו עכשיו את מי לעודד