נבחרת העתודה חזרה הבוקר לארץ עם המקום ה7 באליפות אירופה עד גיל 20. אוהד גרייבסקי מבקש משחקני נבחרת העתודה לבחור את הקבוצות שלהם בעונה הבאה מתוך קריטריון אחד ברור: מספר דקות המשחק.
-- אוהד גרייבסקי --בסה"כ מדובר בטורניר לא רע בכלל של נבחרת העתודה. אני חושב שראשי האיגוד היו חותמים על ההישג הזה בשתי ידיים ערב פתיחת הטורניר. נכון, ההפסד לסרביה מעצבן, והנבחרת הייתה צריכה לנצח את המשחק הזה (על הנושא המנטלי נדבר בהמשך הטור), אבל חשוב לזכור דבר אחד: נבחרות צעירות נועדו לתת ניסיון בין לאומי לטובי השחקנים שלנו. הן נועדו לקדם את הדור הבא של הכדורסל הישראלי. ואם אחרי שנה בדרג א' העתודה בראשות שרון דרוקר ומתן חרוש מצליחה להגיע לטופ 8 האירופאי, דיינו.
בעניין הדור הבא. יש לנו בתוך הסגל הזה לא מעט שחקנים מוכשרים, את חלקם הייתי שמח לראות בנבחרת ישראל בעתיד הקרוב (במיוחד את אלו שמשחקים בעמדות הסמול פוורוד והסנטר, שחייבות בדחיפות פתרונות לשנים הבאות). אני מרשה לעצמי להגיד שהשחקנים הפוטנציאלים מהנבחרת הזאת הם: עידן זלמנסון, אדם אריאל, רפי מנקו, נאור שרון, איגור קולושוב וגולן גוט. חמישה מתוך ששת הנ"ל היו שחקני רוטציה בליגת העל בעונה החולפת. קולושוב היה פרשמן לא רע בכלל באוניברסיטת אריזונה סטייט. השיפור שלהם הגיע לא מעט בעקבות הדקות שהם קיבלו בליגת העל. אבל פה חייבת להגיע החלטה לטובת עתידם. האם לא שווה ללכת ללאומית, לקבוצה קטנה בליגת העל או אפילו לאירופה לליגה כמו היוונית או הסרבית? האם שווה לקבל מספר דקות זעום או מספר לא בטוח אבל להיות חלק מקבוצה גדולה?
אדם אריאל ורפי מנקו הוכיחו יכולת נהדרת במשחקים ששיחקו, אבל גרינברג בחר חלקים גדולים מהעונה לא לשתף אותם, או לשתף פחות. גולן גוט ישב על הספסל של אדלשטיין, עד שסדרת פציעות בהפועל תל אביב הובילה לפריצה הגדולה שלו. זלמנסון, שמסומן כאחד הגבוהים הבאים של הנבחרת חייב ללכת למקום בו הוא יכול לשחק 20-30 דקות במשחק, בנוסף על שיפור באספקטים אחרים במשחק שלו. נאור שרון, שהציג יכולת טובה ברוב משחקי הנבחרת פשוט יובש בחולון, וקולושוב על פי השמועות, בחר לעבור מכללה, ולשם כך נגזר עליו לא לשחק שנה שלמה כדורסל בגלל חוקי המכללות. האם נעשה ניסיון לשנות את דעתו? לנתב לשחקן כל כך מוכשר את הדרך לקבוצה בארץ או באירופה?
מצופה מחלק מהשחקנים הנ"ל להיות בעתיד השחקנים המובילים של נבחרת ישראל. מספיק היה לראות את רפי מנקו במהלך האליפות כדי להבין את גודל הפוטנציאל שלו (שמו נקשר לאחרונה לגליל/גלבוע של ברק פלג, שם הוא צפוי להיות שחקן משמעותי). קו המחשבה של השחקנים האלו צריך להיות בשנים הבאות איפה הם יקבלו יותר דקות משחק.
וכל הדברים הנ"ל לא סותרים את העובדה שיש לנו יותר מדי ישראלים שמתייבשים על הספסל בגלל כמות גדולה מדי של זרים. והגיע הזמן שנחשוב איך אנחנו מקדמים את הכדורסל בארץ, וחלק מהתפיסה לקידום הכדורסל זה לשלב כמה וכמה שיותר שחקנים ישראלים.
ואי אפשר שלא להתייחס למשחקים מול קרואטיה וסרביה. לצד הביצועים הגבוהים במשחק האלו של אדם אריאל ורפי מנקו, פעמיים הנבחרת הייתה בדקות הסיום עם יתרון על סף הדו סיפרתי, ופעמיים הפסדנו את המשחקים האלו. אני לא יודע כמה בנבחרות ישראל עובדים על הצד המנטלי, אבל אם בשני המשחקים ישנו את אותו דפוס זה אומר דרשני. העבודה על הצד המנטלי, על היכולת לתפקד תחת לחץ, היא לפעמים לא פחות חשובה מאימון קליעות נוסף או עוד יום בחדר כושר. ולדעתי, זה היה ההבדל בין המקום השביעי למלחמה על מדליה. את הכישרון והידע ( ומגיעות לשרון דרוקר ומתן חרוש את כל המחמאות שבעולם על השנתיים האחרונות עם הסגל הזה ) יש תמיד היה פה וזה לא סוד. השאלה היא, מה עושים עם הדברים שמעבר.
העתודה בארץ (עודד קרני, איגוד הכדורסל בישראל)