ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

יהודי בין מוסלמים
יהודה שוחט ,28/12/2005

יהודה שוחט בטור אורח על ההתבטאות העלובה של פיני גרשון.

1. לילה סתוי בממלכת יפו הקטנטנה. עבדכם הנאמן מרגיש את השרירים הולכים וקמלים ומחליט לצאת אל המגרש הקרוב ולהשליך מעט לסל. שלווה יפואית נדירה מסמנת לי דרך בין הסימטאות, לכיוון בית הספר המוסלמי.
למרות השעה המאוחרת, במגרש משוטטים ארבעה נערים-בוגרים, מנסים לשחק קצת כדורגל וברגע שעיניהם נחות עלי הם נעצרים, ובוהים בכדור הכתום המונח בידיי. לרגע קט הלב הולם, אבל שניות לאחר מכן, כששני הצעירים בחבורה ניגשים ושואלים לשלומי, האווירה מתחייכת.
עוד כמה דקות והנה אני, כמעט חסר מושג בסיסי מעבר לתיאוריה, מלמד ארבעה נערים זריקה נכונה, עם ובלי ג'אמפ. שבתות אחדות לאחר מכן פגשתי מי מהם במגרש, כחלק מהקבוצה בה אני משחק ונגדה. יהודי יחיד בין מוסלמי. שליו יותר לא יכולתי להיות.

2. א' היה אביו של אחד מהילדים בכיתה א' 2 ביישוב עפרה. במשך שנים הערצתי אותו, על Vעיטורים הרבים שנשא בחדרו ובעיקר בזכות הסמכותיות והיכולת לדבר לכל אחד בשפתו.
בשלב כלשהו במהלך השנה, יצאנו, כל ילדי השכבה, לטיול ספורטיבי בן יום אחד בסביבה. עשרים דקות אחרי שירדנו מהאוטובוסים – והימים הם ימי טרום האינתיפאדה הראשונה – הצטרף אלינו להליכה ילד מוסלמי מהכפר השכן, עין יברוד.
נאיף, אם אינני טועה זה היה שמו, אחז בידו כלוב קטן ובו תוכי המחמד שלו. הוא היה ילד רך, לא יותר מעשר שנים על גופו הצעיר. בתחילה לא הרגיש בו א', אבל לאחר דקות אחדות נחה עינו על הכלוב. הוא ניגש אל הילד ובלי לומר מילה חטף את הכלוב מידיו, הוסיף סטירה מצלצלת וגם קללה עסיסית בערבית.
"שילמד לא להתקרב אלינו", רשף האב הגאה. בתוכי הלב התכווץ. מוסלמי יחיד בתוך קבוצה גדולה של יהודים, מושפל ובוכה. מעניין לאיזו חיבת יהודים לקחו אותו השנים.

3. שנת שירות, מתוקף היותה כזו, היא מצבור בלתי נדלה של חוויות. טיולים, משחקי כדורסל ליליים במגרש הקפוא בנילי, אבל בעיקר חוויות אנושיות. באחד מימי טיול חוצה ישראל, מצאתי את עצמי – כמעט באופן טבעי – מאבד את חבריי ומשוטט לבד בתוך יערות הכרמל. רצה הגורל, או אולי אלוהי אחת הדתות, ובתום שוטטות בחלל האוויר והרהורי סרק, הגעתי לרחבת האוטובוסים, שהכילה באותם רגעים אוטובוס בודד ומיותם.
סביב האוטובוס, 1999 להזכירכם, עמדו כמה נערים, צעירים ממני בשנה. את השפה קשה היה לפספס, גם את המבטים התמהים להופעתי. סיבוב קצר של מחוגי השעון הוביל לויכוח סוער שבסיומו הסכמה: מכבי חיפה תהיה הקבוצה הישראלית המצליחה ביותר בעשור הקרוב, ואני מוזמן לארוחת צהריים באום-אל-פאחם. יהודי, כן? מוסלמים כן? לא ייאמן, שרדתי.

4. טדי. נבחרת ישראל. עבאס סוואן. אוהדי בית"ר ירושלים. שריקות בוז וקללות מביכות. מוסלמי, כן? מסביב קהל שכל כולו מורכב מיהודים, לא?

5. מלחה, סוף 2005. פיני גרשון, אולי גדול מאמני הכדורסל הישראליים בעשורים האחרונים, עומד ליד ספסל קבוצתו. מדי פעם בוקעת קללה עסיסית ועוינת. אפילו יד אחת, חלילה, לא נשלחת בכיוונו. מילים, מילים, מילים. מר גזען – שוקו מוקה ולבן – מחכה 24 שעות כדי לשאת את נאום הנקמה. בירושלים הוא מרגיש כ"יהודי בין מוסלמים".
סייג לחכמה פיני – וזה אפילו לא פתגם בערבית – שתיקה.