|
איפה היריבה השניה?
אורי סביר
,29/03/2007
המפגשים בין הפועל ירושלים למכבי ת"א נחשבים ליריבות הכי גדולה היום בכדורסל הישראלי, אבל אם גם העונה ירושלים לא תשכיל לנצח את הצהובים, האחרונים יוכלו להשתמש במשפט הידוע של מאמנם לשעבר: "מי היריבה השניה"?
לא מזמן נערך באחד מאתרי האינטרנט סקר שביקש מהגולשים לבחור מהו הסופר-קלאסיקו הכי נחשב מבחינתם. בין האופציות עמדו כמובן ריאל מדריד נגד ברצלונה בספרד, בוסטון סלטיקס נגד לוס אנג'לס לייקרס, ריבר פלייט נגד בוקה ג'וניורס ועוד כהנה וכהנה קרבות מפוארים. ביניהן נמצאה גם האופציה לבחור בהפועל ירושלים נגד מכבי ת"א.
כיוון שאנחנו רואים עצמנו כשייכים למיעוט הנרדף המכונה חובבי כדורסל הצבענו כמובן לענפינו הדליל, כדי שלא יהיו פאדיחות בתוצאות, אבל בלב גיחכנו. מה יגידו על זה הקטלאנים בקאמפ נואו, שבמוזיאון הסמוך לאיצטדיון ניתן למצוא פינה ובה אוסף של פריטים שנזרקו על לואיס פיגו אחרי שזה ערק ללבנים השנואים של פרנקו? מה יגידו אוהדי הסלטיקס שקנו חתיכות פארקט מהבוסטון גארדן בעשרות דולרים? ומה יגיד אותו אוהד של בוקה ג'וניורס, שבא לקעקע את סמל קבוצתו על גבו, אבל נתקע עם סמל קצת אחר ולא נעים על גבו כיוון שהמקעקע היה אוהד ריבר?
ולא על הפרובינציאליות אנחנו מוחים, היא מובנת מאליו, אלא דווקא על היריבות הספורטיבית עצמה. דווקא בסיפורים מסביב, השנאה הספורטיבית היחסית צעירה בין יד אליהו למלחה כבר סיפקה כמה קליימקסים בדמות ירידה מהמגרש, הרחקות, עבירת התוקף הכי מפורסמת בכדורסל הישראלי וכמובן מגש פיצה אחד.
אבל על המגרש עצמו, התוצאות בדרך כלל צפויות מראש. יותר משלוש שנים עברו מאז הפעם האחרונה בה ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת"א, ומאז היא הפסידה לה תשעה משחקים ברציפות. החל משנות התשעים, המאזן מורה על 13 ניצחונות אדומים בלבד מול 56 של הצהובים. כלומר, על כל יותר מארבעה ניצחונות של מכבי, ניצחון בודד של ירושלים. וזה בתור הזהב של האדומים, כן? מעניין מה יגידו על זה במדריד או בלוס אנג'לס, שאפילו בתקופות הכי שחורות של אחד הצדדים, לא הפכו המשחקים הגדולים שלהם לקרבות כה חד-צדדיים. מה יגידו? שזה נראה יותר כמו המאזן בין ריאל מדריד לגלאקסי מהMLS מאשר סופר-קלאסיקו.
כנראה שבליגה בה יש עדיין קבוצות שעוד מעט חוגגות עשור לעלייתן (אשקלון וגבעת שמואל) ועוד לא התקרבו אפילו לנצח את מכבי ת"א, מספיק שני ניצחונות גדולים בגמר הגביע כדי להיחשב סוג של אלטרנטיבה. אלא שזה היה לפני עשור ושייך לעבר. הפעם האחרונה בה בילי תומפסון דרך על פארקט הייתה כדי לחתן זוגות במחצית של משחק במיאמי והמונח פיק אנד פאף כבר אומר לעדי גורדון דברים אחרים לגמרי יש להניח.
בתקופת הזמן הזאת האלטרנטיבה הקודמת, הפועל ת"א, הספיקה להתפרק, לקום מן השאול (אין ניקוד בספסל, כך שהיועץ המשפטי שלנו לא חוזה תביעה בדרך) לעונה אחת גדולה ושוב לחזור לאולמות המתנ"סים בבנימינה והוד השרון כך שהתואר הקבוצה מס' 2 בליגה לא בדיוק נתון לערעור.
אבל אמצו רגע את זכרונכם ותגידו לנו מתי בפעם האחרונה ירושלים גברה על מכבי במשחק שהיה חשוב גם לצהובים? פעמיים היא הצליחה לגנוב משחק בפלייאוף בפיגור 0-2, אבל לא ממש איימה על הניצחון בסדרה, שלוש פעמים היא ניצחה באחד ממחזורי פתיחת העונה והיתר היו בדר"כ משחקים אליהם מכבי הגיעה כשהיא עם הראש באירופה.
העונה, אחרי שנות השושלת של שאראס, פארקר וגרשון, מכבי מראה סימני חולשה בולטים מתמיד, ולא רק באירופה. פתאום היא צריכה איבוד מוזר של יהוא אורלנד כדי לנצח בעפולה, החטאות בשניות הסיום בהרצליה ואפילו ר"ג של אלישי כדיר מגיעה לנוקיה ללא רגשי נחיתות ומובילה עד הרבע האחרון.
בתחילת העונה שמענו טרוניות מכיוון הבירה על כך ש"עד שמכבי נהיים כאלה חלשים, אז גם הקבוצה שלנו לא פוגעת". זה היה עד דצמבר. מאז אותו מפץ גדול בנהריה, ירושלים הפסידה רק לאוסטנד וז'לז'ניק ולא שמטה אף משחק מול יריבה ישראלית. בין היתר, כי לא פגשה את מכבי.
דן שמיר יכול להיות מודאג, כי בשני המשחקים האחרונים לקבוצה שלו לא ממש הגיעה לנצח ובכל זאת היא יצאה עם הנקודות, בעוד קבוצתו לשעבר מגיעה אחרי שסוף-סוף הוציאה מהמערכת את ההפסד שכ"כ הגיע לה כבר זמן לא קצר. אבל כמו נבן ספאחיה שלבטח מבין את חשיבות האירוע, גם שמיר יודע, שאם במשחק כזה, ואחרי רצף של אכזבות כה ארוך נגד מכבי כולל תבוסה בתחילת העונה, הפארקט במלחה לא יתמלא באוהדים אחרי שריקת הסיום, אז גם במפגש הבא נלעג ל"יריבות הכי גדולה של הענף".
כתבות אחרונות באתר
|
|