ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

פרחח או אכפתניק?

חמש הערות על עונת הכדורסל האחרונה
יעוז סבר ,10/06/2010

יעוז סבר עושה קאמבק ל"ספסל", מנתח אמירות תקשורתיות שלא באמת קרובות למציאות ומסכם מהזוית המיוחדת שלו את העונה האחרונה

בשמונה, עשר השנים האחרונות אני חלק מעולם התקשורת. מסקר, מצלם, עורך, משכתב וככלל חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא תקשורת. אחלה תקשורת יש לנו בישראל, באמת, אבל כמו כל דבר יש גם חסרונות, למשל הרצון שלנו ליצור מציאות, מבלי באמת להתחשב בעובדות. לפעמים, לא תמיד כמובן, אבל כשזה קורה זה מגוחך. זו, אגב, לא מחלה שלנו, אלא של התקשורת העולמית, אבל אנחנו חיים בישראל, אז הנה כמה דוגמאות מהשנה האחרונה.

1. קחו למשל את גל מקל. ביום שאחרי משחק הגמר הגדול עם הגליל, שמעתי וקראתי שמקל היה גדול. "הוא עשה למכבי בית ספר", אמרו במקומות שונים. "אלה שלא רצו אותו, קיבלו ממנו שיעור", אמרו אחרים. כנראה שההיסטוריה תזכור אכן שמקל היה גדול. אני, לעומת זאת, ראיתי משהו אחר. ראיתי (ולמען הסר ספק, אני מאוד מחבב את מקל) שחקן שהביצים רועדות לו על הקו רוב המשחק. שחקן שקלע 6-10 מהקו, 1-5 מהשדה, איבד שלושה כדורים ומסר שלושה אסיסטים. משחק גדול? ההיסטוריה, בזכות הסיפור התקשורתי, תזכור את גל מקל בתור זה שלימד את מכבי תל אביב לקח. המציאות היבשה מלמדת אותנו כי גל מקל היה מזעזע נגד קבוצתו לשעבר, ולמרות זאת, בעיקר בזכות שותפו לקו האחורי גוני יזרעאלי, המשחק נגמר כפי שנגמר.

2. בואו נמשיך. התקשורת מספרת לכם שיובל נעימי הוא ווינר ענק שניצח לירושלים העונה המון משחקים. נכון? לא ממש, מאז "סל הנצחון" האחרון שלו (איירבול שאוגונה אוניקווה, שכבר לא יזכה בפרס השחקן האינטליגנט לשנת 2010, הכניס לסל) זרק נעימי לפחות עשרה כדורים אחרונים של הפועל ירושלים. בהרבה מקרים ירושלים הגיעה למהלך אחרון אחרי שה"ווינר" איבד שורה של כדורים והחטיא זריקות שערוריתיות. כמה מהם הכניס ה"ווינר" האגדי לסל? ניחשתם נכון, נאדה. ומה לגבי היד המדהימה שלו? ובכן, הבחור קלע העונה 33 אחוז מהשלוש. בארבע משחקים העונה זרק שלוש זריקות ומעלה מהשלוש, והחטיא את כולן. בשני משחקים העמיד מספרים מופלאים של 1-6 לשלוש, ו-3-9 מאותו הטווח. אגב, ה"נגר" שמשחק לידו, יוגב אוחיון, קלע העונה 40 אחוז מהשלוש. אז תגידו לי אתם, עזבו את התקשורת, מי פה נגר ומי פה ידית קרת רוח?

3. כיוון שהתקשורת מסקרת בעיקר את מכבי תל אביב, באופן טבעי שם קורים כמה מהניסים בתחום. קחו למשל את אלן אנדרסון. בכל שנה לוקחת התקשורת שחקן אחד במכבי תל אביב שמסומן כ"פרחח". כזה היה וויל סולומון (שנתן עונה אדירה במכבי תל אביב והיה היחיד שהופיע לגמר מול צסק"א), כזה היה וויל ביינום וכזה הוא העונה אלן אנדרסון. קחו למשל את אקט הסיום של העונה. אלן אנדרסון המתוסכל, אחרי משחק מזעזע, מנסה לחבוט בשופט. אני כמובן לא מצדיק את המעשה המכוער, אבל מה היה קורה לדעתכם אם דרק שארפ, למשל, היה עושה אותו הדבר. האם במקום קריאות "פרחח", היינו שומעים ששארפ, היחיד במכבי שאכפת לו, הראה כמה ההפסד נגע לליבו? האם ייתכן שכל שחקן אחר שהיה עושה מעשה כזה היה מקוטלג מיידית כמכביסט שהאליפות כואבת לו באופן אישי ורק לאנדרסון מייחסים אפאטיות ורוע גם כשהוא עושה מעשה כזה שנובע בברור מהעובדה שהוא מהיחידים במכבי שהשאיר את הלב על המגרש (וגם כמה טבעות שבורות, זה נכון...). ומה לגבי צאק אידסון? שחקן נרפה שנדמה היה כאילו ההפסד לא הזיז לו, ושלא חדל לקחת זריקות שלא קשורות למשחק? למה כל זריקה של אידסון היה זריקה של שחקן שמרגיש את המשחק, וכל זריקה של אנדרסון היא זריקה של חלאת אדם שלא סופר אף אחד חוץ מעצמו. זה לא שאנדרסון הוא טלית שכולה תכלת, רחוק מכך. אבל תנו לי מאה אנדרסונים אכפתיים ורגשניים ולא אידסון אחד שנדמה שהקבוצה מעניינת לו אתם יודעים את מה ומשום מה מצטייר כ"שחקן חכם שעושה דברים בשביל הקבוצה".

4. הדבר הכי משעשע קורה כשבוחנים אמירות אל מול מבחן התוצאה. בתקשורת, וזה לא חדש, הכל נבחן בראי התוצאה. קטש מנצח את מכבי? פתאום הוא גאון. פיני גרשון מפסיד אליפות ומקבל על הראש מפרטיזן? האיש גמר את הסוס. נעימי קולע שלשה מקרית נגד כיוון התנועה? עדי גורדון חדש נולד ועוד לא דיברנו על מוריניו, שאמנם לא קשור לכדורסל שלנו, אבל היה רחוק גול מקרי אחד של ברצלונה מלמצוא את עצמו מודח בחצי גמר ליגת האליפות ולהחשב כבונקריסט עלוב.
אנחנו הרי עוסקים בספורט, תגידו, מבחן התוצאה בסופו של דבר הוא חשוב. ואני אומר: הוא חשוב, אבל הוא בוודאי לא המבחן היחיד. מכבי תל אביב שיחקה העונה כדורסל מחורבן, גם כשהיה נדמה שהיא הולכת להביס את פרטיזן 3-0 ולהשתחל לפיינל פור. גליל שיחקה כדורסל מהנה ולא יציב לאורך כל העונה. קטש אכן הביא את החניכים שלו לשיא בדיוק בזמן, אבל לא היה רחוק מלא להגיע בכלל לפיינל פור ועל היכולות של נעימי כבר דיברנו. כדאי לפעמים, לדעתי, להסתכל קצת מעבר למבחן התוצאה. לראות כבר בתחילת העונה של מכבי שאין לה גבוה רציני ושפיני גרשון בנה את הקבוצה בצורה מגוחכת. לטעון כבר באוקטובר שקטש בונה קבוצה של גאנרים שיכולה לקבל שלושים על הראש ביום נתון, אבל גם לנצח את ברצלונה אם השלשות יפלו פנימה בזמן. גל מקל חייב לשפר את היד שלו, אפשר לראות את זה גם באימונים, ולא צריך להתרשם מהעובדה שהאיש נושא טבעת אליפות. בקיצור, העונה הבאה מעבר לסיבוב. בקרוב תראו הרי פרשנויות לגבי העונה הבאה, פרשנויות שיזנחו אי שם במאי, בתום הפיינל פור. בתור אוהדי ספורט וותיקים, כדאי לכם לנסות להסתכל קצת יותר על העובדות וקצת פחות על מה שמנסים למכור לכם. מהר מאוד תגלו שניתוח נכון (וקר) של התמונה, מגלה שהדברים נראים אחרת לגמרי ממה שהקונצנזוס קובע.

5. אז מה אני לוקח מהעונה הזאת? מעט מאוד לצערי. האליפות של הגליל מקרית במיוחד. כפי שאמרתי, לא היה חסר הרבה שהקבוצה החביבה הזאת לא תעלה לפיינל פור. אלישי כדיר? מת עליו, אבל מדובר בגבוה מוגבל במיוחד, נמוך במיוחד ולא יותר מדי טכני. כדיר יצטרך הרבה שעות אימונים כדי להגיע לרמתו של עידו קוז'יקארו, למשל. סביר שבעונה הבאה לא ישתנה כלום בכדורסל הישראלי. מכבי תל אביב כבר מעלים את אותם שמות מהבוידעם. בלאט, שאראס, בורשטיין והלפרין. טוב שארל וויליאמס לא מועמד, ככה זה כשמדובר במועדון שמסרב להתחדש. הפועל ירושלים? היא תמשיך לנדוד ממאמן למאמן, עד שתיתן באמת את השרביט לאיש מקצוע, שיפסיק את ביזוי המאמנים במועדון. הגליל? עם קטש, בלי קטש (והאיש באמת מאמן כדורסל עצום ואישיות בפני עצמה), אי אפשר להצליח בגדול עם שני מיליון דולר. כן, אפשר לקחת אליפות מקרית, אבל אפשר גם לסיים עונה במקום השמיני בליגה, כפי שהם עשויים לצערי לגלות בעונה הבאה. בשורה התחתונה, עד שלא תהיה בישראל ליגה עם תקרת שכר רצינית שתאפשר תחרות אמיתית, אנחנו נמשיך לחיות מהדרמות שמייצרת לנו מכבי תל אביב. רע זה לא, אבל נדמה לי שזה קצת מתחיל לשעמם.