ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

לזכרם
יעוז סבר ,10/05/2005

יעוז סבר בטור מיוחד ליום הזכרון.

בכל שנה אני נוהג לכתוב טור ליום הזכרון. בתור מי שגדל בירושלים אין לי למעשה שום אפשרות אחרת. בירושלים, ובייחוד בהפועל ירושלים, מחוברים להם השכול והיגון ביחד עם השמחה והצהלה, והולכים יד ביד עם הכדורסל.
ככה זה בקבוצה שבין הסמלים המוכרים שלה נמצאים גבוה משפחת הירשנזון ששכלה את בניה אמיר ואלעד, ובין אוהדיה נמצאים משקה ליטבק, חברת קיבוץ נגבה, ששכלה את אחיה ואביה וקשרה את גורלה בגורל הפועל ירושלים, או האחים שרון ודן מישייקר שהגיעו בעקבות אחיהם גלעד שנפל באסון המסוקים.
אבל בעצם לא מדובר רק על הפועל ירושלים, מדובר על כל קבוצה בישראל, מאילת ועד מטולה, בכל קבוצה תמצא את משפחת השכול שלה, ואת האוהדים שבסה"כ מחפשים להמשיך את הדרך שבה התחיל יקירם שחייו נקטעו.
יותר ויותר אני חושב על אלה שאינם עימנו, דווקא בימים שבהם הספורט מגיע הרבה פעמים לתחומים אדומים של שנאה, קללות ושטנה. בהרבה מקרים משחק הכדורסל, משחק כל כך יפה, הופך אצלינו לחוויה של רוע ושנאה במקום לחוויה ספורטיבית נעימה.
בדיוק בהקשר הזה רצוי לגשת לכל אחת מהמשפחות השכולות ולשאול אותם על הזכרון שלהם מיקיריהם, איך הם נהגו לאהוב את הקבוצה שלהם. תמיד תשמעו בהקשרים האלה על אהבה, על הרגע הגדול של הילד בו זכתה קבוצתו בנצחון גדול, על ההתרגשות שלפני משחק, על הרגעים בבית בו מארגנים את הצעיף והדגל ויוצאים, לרוב עם כרטיסיה ביד, בדרך למגרש הכדורסל.
אי אפשר שלא להיזכר גם בסיפורו של עדי גורדון, שהיה חברו הטוב של אמיר הירשנזון שנהרג בפיגוע בבית ליד. גורדון מספר על נער צעיר שנהג להגיע לכל אימון ולא להפסיד ממנו ולו דקה. הרגעים הגדולים ביותר של אמיר היו כשמי מהשחקנים, ובעיקר אלילו גורדון, העניק לו מזכרת מהמשחקים. אם זו חולצת אימונים, נעליים שנשחקו, או הפרס הגדול ביותר, חולצת המשחק. כל כך הרבה תמימות, בלי רגע אחד של רוע. נער צעיר, בדיוק כמוני וכמוך, אז והיום, שהלב שלו מתמלא שמחה רק מלראות את האלילים שלו מתאמנים, בלי לנצח ובלי להפסיד, רק מעצם חווית השותפות.
ואולי כדאי לשים גם את עצמינו במקום הזה, ולבדוק איך אנחנו יכולים להנות מחווית המשחק, בלי שנאה ובלי רוע, סתם להעריך את העובדה שאנחנו הולכים למקום שאנחנו הכי אוהבים, מגרש הכדורסל, בשביל לראות את הקבוצה שאנחנו הכי אוהבים. מנצחת, מפסידה, זה לא באמת משנה, כל עוד אנחנו שם, וכל עוד אנחנו ממשיכים את המורשת שהותירו לנו.
וכאן אני חוזר לעניין העידוד והאהבה. לא בכדי יספר לכם כל הורה על רגעי השמחה והאהבה של ילדו שנהרג. זה לא שהילדים האלה לא היו מקללים מדי פעם במגרש, זה לא שהם לא שמחו לאיד או כעסו, בדיוק כמונו. אלא שהעובדה שזוכרים רק את רגעי השמחה, את רגעי האושר והאהבה, מראה לנו שאלה באמת הרגעים הגדולים. לא רגעי השמחה לאיד, אלא הרגעים שבהם אתה שמח באמת.
לכן זה הציווי שלנו, בסה"כ להגיע למגרשים ולעשות שמח, גם למען אלה שהלכו, אלה שמן הסתם היו שמחים להיות איתנו היום ביציעים, ובעיקר בשביל אלה שעדיין נמצאים. אולי בתוך יום כמו יום הזכרון, יום שמלא בשכול וצער, אפשר לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל בפרופורציה על המשחק שמאחד את כולנו, משחק הכדורסל, ולזכור שהמטרה הראשונית שלו היא הנאה ושמחה, בשביל זה כולנו הולכים למגרש הכדורסל, בשביל לחזור להיות הילד עם הכרטיסיה והצעיף, שבסה"כ רוצה להגיע למגרש ולהיות שותף לחוויה, זה הכל. ולפעמים זה הרבה מאוד.