פארקר, יכול לעזור לנבחרת האמריקאית
|
עדיין הכי טובים
יעוז סבר
,22/08/2004
יעוז סבר צופה בטורניר הכדורסל האולימפי, ונחלץ להגנתו של הכדורסל האמריקאי.
בימים האחרונים ניכרת בין חובבי הכדורסל בעולם תופעה ספורטיבית מוכרת, או במילים אחרות, העכברים יוצאים מחוריהם.
הכל טוב ויפה בעובדה הזו, אלא שיש בעיה אחת במשוואה. העכברים נוהגים לרוב לצאת מהחורים כשהם בטוחים שהחתול כבר לא בסביבה, במקרה שלנו לא רק שהחתול בסביבה, אלא שהוא אולי אפילו חזק מתמיד.
אם נחזור לעולם הכדורסל ונעזוב את הדימויים, הרבה אוהדי כדורסל מסתובבים בזמן האחרון עם תחושה שזהו, סוף סוף, קצת יותר ממאה שנה אחרי המצאת הכדורסל, הכל נגמר, העולם וארה"ב הגיעו לאיזון. הנה, נבחרת ארה"ב חטפה בראש מפורטו ריקו. מפורטו ריקו! יש הוכחה יותר טובה מזאת?
אז זהו, שכן.
הגיע הזמן לעשות סדר בעובדות ולהזכיר כמה דברים נשכחים לכל אוהדי הכדורסל האירופאי שמיהרו לחגוג.
נתחיל מהבסיס, השחקנים. כל אחד משלושת קוראי הטור מוזמן לערוך בראשו רשימה של מאה השחקנים הטובים בעולם. כמה מתוכם אינם אמריקאים? האירופי השרוף ביותר ינקוב אולי בעשרה, חמישה עשר שמות. האמריקאי השרוף יגיע אולי לשמונה שמות, וגם זה בקושי. כך או כך, מאיזה כיוון שלא תסתכלו, ברמה האינדיבידואלית, הכדורסל נשלט ע"י אמריקאים, ובגדול.
אנחנו דיברנו רק על מאה הטובים, אבל ברור שגם מתוך האלף הטובים משהו כמו שמונה מאות יהיו תוצרת פסים וכוכבים.
אבל...זה רק ברמה האינדיבידואלית. מה לגבי הרמה הקבוצתית? פה יקפצו אוהדי הכדורסל האירופי ויספרו לכם שאולי הכוכבים הגדולים הם אמריקאים, אבל בארה"ב יודעים בסה"כ להטביע, הכדורסל הקבוצתי האמיתי, נמצא באירופה.
איך להגיד בעדינות? איך היה אומר נחמיה שטרסלר? שלא יעבדו עליכם.
את הכדורסל המציאו באמריקה, אדם קנדי למען הדיוק ההיסטורי, אבל האמריקאים לא שוקטים על שמריהם. הם ממשיכים לפתח את המשחק וזה לא מקרה שכמעט כל החידושים בעולם הכדורסל מגיעים מ...ניחשתם נכון, ארה"ב.
הנעת כדור, או התקפת ארבעת הפינות? ניחשתם נכון, האמריקאים, או דין סמית' חתומים עליה.
הגנת לחץ? האמריקאים. האמץ' אפ זון המפורסם הגיע מ....ארה"ב. התקפת המשולש הגיעה מ...ארה"ב, ו...לסיום לא תאמינו, אבל מאמנים בארה"ב יודעים לאמן איזורית.
נוהגים לצחוק על האמריקאים שאין להם מושג מה לעשות נגד איזורית. זה אולי נכון לגבי נבחרת ארה"ב הנוכחית, חסרת הקלעים הטיבעיים. אבל זה בוודאי לא נכון ככלל לגבי האמריקאים. עזבו רגע בצד את האנ.בי.איי, שגם שם מותרת כבר ההגנה האיזורית ומגיעה לרמות שלא חולמים עליהן באירופה. מה לגבי המכללות? גם זו ליגה אמריקאית, זוכרים?
במכללות נמצא למשל מאמן בשם ג'ים בהיים, מאמן סירקיוז, שנוהג לשמור ארבעים דק' במשחק, ארבעים משחקים בשנה, איזורית. תחת ידיו של בהיים יצא בין השאר כרמלו אנתוני, אחד משחקני נבחרת ארה"ב הנוכחית. כל אוהד מכללות מתחיל יודע שהשחקנים של בהיים לא רק שומרים איזורית מצויין, אלא גם מתקיפים מצויין מול איזורית.
אבל מה? נורא כיף לראות את הנבחרת העלובה של לארי בראון ולצחוק על האמריקאים שכל מה שהם יודעים זה להטביע ולהתקיף נגד הגנה אישית.
האם יש לזה קשר למציאות? ממש לא. בארה"ב שומרים את ההגנה האיזורית הטובה בעולם. מה שהאמריקאים, והמכללות בראש, עושים בנושא האיזורית, פשוט לא ייאמן. למעשה מעט החידושים שיש היום בהגנות, יוצאים מארה"ב, ששם ורק שם, יש אנשים שעושים קריירות שלמות אך ורק מ...הגנה איזורית.
אז מה היה לנו? גדולי הכדורסלנים בעולם הם אמריקאים. 30 קבוצות הכדורסל הטובות בעולם, לכל הפחות, הן אמריקאיות. גדולי המאמנים בעולם הם אמריקאים.
אבל זה עוד כלום. מה לגבי תרבות הכדורסל? תרבות הספורט המפותחת בעולם?
לא, אני לא מדבר על התרבות היוונית המפותחת שבה זורקים מטבעות למגרש. לא על תרבות ה"שמעון מזרחי תתאבד" הישראלית, תרבות אולמות הגיהנום בתורכיה, או על האולמות החצי ריקים של היורוליג.
אני מדבר על תרבות כדורסל אמיתית. על עשרות אלפי צופים במשחקי תיכונים, מכללות, ליגות נשים וליגות הנוער. אני מדבר על צופים שבאים לראות משחק כדורסל ולא באים לקלל ולהרוס. אני מדבר על תרבות ספורט שרחוקה שנות אור מתרבות הספורט האירופית שגורסת שהספורט הוא המשך של המלחמה באמצעים אחרים.
אז נכון, תמצאו אותם אוכלים המבורגרים, תמצאו אותם מעודדים לפי הוראות על מסך טלווזיה ענק במרכז המגרש ומעבירים את פסק הזמן בהתבוננות בחבורת מעודדות מקפצת על הפרקט. וזה מה שמוכיח שהם לא מבינים כדורסל?
האמריקאים מבינים כדורסל, וספורט בכלל, כפי שאנחנו לא נבין באירופה עוד הרבה שנים. את הדבר הבסיסי ביותר, היופי שבספורט, העובדה שספורט הוא חלק מתרבות וחלק מהחיים ולא מלחמה, העובדה שספורט הוא עסק לכל המשפחה ושואו, את זה האמריקאים כבר הבינו ולנו באירופה ייקח עוד שנים לעכל.
האמריקאים גם קלטו עוד משהו, וזה שכדורסל טוב אומר הכנסות לקבוצות. בניגוד לאירופה, בה הפועל ירושלים זוכה בגביע אירופי, ונאלצת לפרק את הקבוצה שלה בעונה שלאחר מכן, באנ.בי.איי זה לא קורה. ההכנסות רק גדלות, הקבוצות מתחלקות בעוגה הולכת וגדלה, תקרת השכר גדלה מדי שנה, וכל הצדדים מרוצים.
באנ.בי.איי לא מתפרקות קבוצות חדשות לבקרים, ושחקנים לא מסיימים את העונה כשחייבים להם שמונה משכורות.
כי ככה עושים ספורט, כי ככה בונים ליגה בריאה וענף בריא, ולא ענף חולה ומתמוטט כמו זה האירופי.
אבל בואו נעזוב את תרבות הכדורסל האמריקאית ואת העליונות המקצועית בצד ונבחן את הנבחרת שלהם.
בנבחרת הכדורסל האמריקאית הנוכחית משחקים רק שניים מבין עשרים השחקנים האמריקאים הבכירים באנ.בי.איי היום. פול פירס, טרייסי מקגריידי, ג'ייסון קיד, קובי בראיינט, שאקיל א'וניל, ריי אלן, קווין גראנט, סטיבי פראנסיס, בן וואלאס, ריפ המילטון, לטרל ספריוול, וינס קרקר, מייקל רד, צ'ונסי בילאפס, ג'רמיין א'וניל, ועוד רבים וטובים לא טרחו בכלל להגיע לאתונה.
כמה נבחרות בעולם אתם מכירים שיכולות להופיע לטורניר העולמי החשוב ביותר בלי עשרים השחקנים החשובים שלהם?
תארו לעצמכם את נבחרת ישראל שלנו, בלי, למשל, טל בורשטיין, יואב ספר, גור שלף, יותם הלפרין, עידו קוזי'קארו, יניב גרין, מאיר טפירו, משה מזרחי, מתן נאור, עמית תמיר, ליאור ליובין, שרון ששון וברק פלג?
אתם מדמיינים לעצמכם את הזוועה? מדמיינים את מה שיילך על המגרש? חכו רגע, עכשיו קחו לתבשיל המקדיח הזה ותוסיפו לו עוד עובדה אחת קטנה, קחו את הנבחרת הזו ותבנו אותה לא על פי דרישת מאמן, או על פי סטנדרטים בהם נוהגים לבנות קבוצות כדורסל, אלא על פי החלטת וועדה מסדרת?
מה קיבלתם? אם התשובה היא נבחרת של פורוורדים וסנטרים כמעט בלבד, אתם בכיוון הנכון לדמיין איך בנו את נבחרת ארה"ב.
ממשיכים לדמיין את נבחרת עשרים השחקנים המשניים של ישראל, בגירסה נטולת גארדים? לא סיימנו. עכשיו קחו את הנבחרת האיומה הזו, ותוסיפו את העובדה שאין בקבוצה הזו אפילו צמד שחקנים שהגיעו מאותה קבוצה! ז"א שעכשיו יש לנו נבחרת סוג ב', או ג' אפילו, נטולת גארדים, ששחקניה פוגשים אחד את השני לראשונה באותו צד של המתרס.
זה פחות או יותר, עצוב להגיד, מצבה של נבחרת ארה"ב הנוכחית.
יש המון מה להגיד על בניית נבחרת הכדורסל האמריקאית, ופירוט על כך יבוא בהמשך. אלא שגם כך, למרות הבנייה השערורייתית, למרות היעדרם של כמעט כל הכוכבים הגדולים, למרות מינימום זמן אימון, למרות אפס גיבוש בנבחרת, למרות כל זה, נבחרת ארה"ב נמצאית חזק בתמונת מדליית הזהב, עם סיכוי תיאורטי גבוה עדיין לדרוס בדרך למדליה.
אבל אוהדי הכדורסל האירופי לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. הם מוכנים לשחק גם מול דרג ח' האמריקאי, מול נבחרת עלובה שמתביישת בעצמה, ומבחינתם זו הדוגמא לסגירת פערים.
סגירת פערים? אל תצחיקו אותי. אם כבר הגדלת פערים. בעבר היווה הכדורסל האירופי אלטרנטיבה לכדורסל האמריקאי. הכוכבים הגדולים של אירופה, גאליס, פטרוביץ', ברקוביץ', ג'מצ'י, מנגין, סאן אפיפניו, אוסטרובסקי ושות', שיחקו כולם בקבוצות הפאר של אירופה והנהיגו קבוצות אירופיות מפוארות.
היום ואיפה אירופה היום? איפה הכוכבים האירופיים היום? כולם או לפחות רובם, מפארים את ספסלי הקבוצות באנ.בי.איי.
את הקבוצות האירופיות מובילים ת'יוס אדני, וויל סולומון, אנתוני פארקר, מרכוס בראון ודיוויד ונטרפול.
לא שאין כוכבים אירופים שנשארו באירופה, אלא שהרשימה הולכת ומתדלדלת.
אירופה, ידידי, בחרה בפתגם הידוע "איף יו קאנט ביט דם, ג'ויין דם". השחקנים האירופיים הלכו למקום בו נמצאים הכסף, הקהל, המאמנים הגדולים ותשומת הלב. הכדורסל האירופי, נכון להיום, הוא לא אלטרנטיבה, הוא פשוט ליגת מילואים, ליגת נוער, בדרך לליגה של הגדולים באמת, שבניגוד למה שחושבים, רק הולכת ותופסת מרחק מאירופה.
אז מה באמת קורה בנבחרת ארה"ב? שאלה לגיטימית בהחלט.
מה שקורה בנבחרת ארה"ב הוא פשוט, והנה לכם מקרה אחד שבו ארה"ב מתקרבת לאירופה, או יותר נכון לישראל, וזה ברמת ההחלטות של האיגוד.
איגוד הכדורסל האמריקאי, או הוועדה שאחראית על הנבחרת ליתר דיוק, עושה עבודה שמתקרבת מאוד לעבודתו של איגוד הכדורסל הישראלי, או במילים אחרות, עבודה זוועתית.
האמריקאים פשוט בנו נבחרת נוראית, לקחו שחקנים בינוניים, לא בדקו את התאמתם והשלמתם זה את זה, וחמור מכל, בנו להם תוכנית אימונים שנראית יותר כמו משחקי הראווה של ריאל מדריד ביפן, מאשר תוכנית אימונים לנבחרת שזקוקה לגיבוש רציני.
הדברים האלה נכתבו בצורה זו או אחרת גם אחרי אליפות העולם הכושלת של האמריקאים באינדיאנה, אבל האמריקאים יהיו חייבים לקחת את עצמם בידיים.
הנבחרת הנוכחית אולי תיקח בסוף את הזהב, למרות שהיא יכולה לעוף באותה מידה ברבע הגמר. הבעיה היא בשיטת הבנייה של הנבחרת. האמריקאים חייבים לבנות שלד קבוע לנבחרת שלהם.
לא כל שנה נבחרת חדשה לגמרי, כך אי אפשר לעבוד. האמריקאים חייבים להתאים את עצמם לנבחרות שאר העולם ולבנות שלד קבוע ורציני. אלא לא חייבים להיות השחקנים האמריקאים הטובים ביותר. האמריקאים יכולים בקלות לנצח עם נבחרת שרוב שחקניה משחקים באירופה. אני לא רואה שום נבחרת בעולם שיכולה להתמודד עם קו אחורי של, למשל, סולומון, פארקר, אדני, מוריס אוונס, מרכוס בראון וקווינסי לואיס, וזו סתם דוגמא.
הדבר החשוב ביותר הוא לבנות נבחרת קבועה, לגבש אותה, לעשות לה מחנות אימונים משותפים, ואם צריך, מה לעשות, לשלם לשחקנים, אם דרך בונוסים ואם דרך תמריצים אחרים.
אין מה לעשות, אירופה אמנם לא התקרבה לארה"ב, אבל שיטות האימון התפתחו עד כדי כך, שלא מספיק היום יתרון אינדיבידואלי, וקבוצה מאומנת תנצח תמיד, אבל תמיד, קבוצה מוכשרת יותר אבל מאומנת הרבה פחות. כולם יודעים את זה, לאמריקאים נשאר להפנים את זה.
כך או אחרת, וגם אם הנבחרת האמריקאית לא תזכה בתואר עולמי בשתיים עשרה השנה הקרובות, אל תיתנו לאף אחד להשלות אותכם. האמריקאים עדיין הכי טובים, באימון, ברמת השחקנים, ברמת הקבוצות, בתרבות המשחק, ובכסף הגדול שלהם.
העולם לא מתקרב, הוא רק מתרחק ומחפש דרכים להידבק לאמריקאים, מה שכן, הנבחרת האמריקאית , נכון לכתיבת שורות אלה, וכנראה גם בעתיד, עד שיבוא מהפך, היא קבוצה מאוד מאוד בינונית, שרמתה נופלת בהרבה מסך חלקיה.
כתבות אחרונות באתר
|