ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

על הקווים מספר 9 – זה כל הקסם
שגיא ניר ,17/12/2004

בשל הפגרה המתקרבת, שתישא עמה את פרויקט סיכום הסיבוב בלאומית, הטור השבוע יתמקד באיש אחד בקבוצה קטנה וקסומה. קריאה נעימה.

ביום שלישי נסעתי לראות כדורסל בראש העין. השעה היתה 17:30, משהו כמו שעתיים וחצי לפני הג'אמפ, אבל כזה אני, מקדימן כרוני, ובכלל... יש לי איזו משיכה לא מוסברת לשקט שלפני הסערה, אולי משהו שאיזה תלמיד פסיכולוגיה יוכל לחקור ואולי לקבל עליו איזה פרס, מי יודע....

מרכז הפיס הקהילתי בראש העין המה אדם בשעה זו של ערב. בקומת המרתף התקיימה חגיגת חנוכה של ילדי וילדות חוג הקראטה והוריהם. למעלה, באולם הכדורסל הקטן, שנראה כל כך שונה מהאולמות החדישים והמרשימים שיש לנו בנהריה ורעננה למשל, היו ילדי ראש העין בעצומו של החימום לאימון שרק החל.

הסיבה שהביאה אותי לראש העין באותו ערב, מעבר לעניין המיוחד שבמשחק בין המוליכה הבלתי מנוצחת מקרית אתא לקבוצת התחתית מראש העין, היתה הדיבורים שהגיעו אלי לאחרונה על הבעיות הכלכליות בראש העין, שמסיבה כלשהיא גרמה לפני כשבועיים להוצאת הקהל המקומי מהאולם לפני המשחק מול אשדוד. שמעתי על המאמץ המיוחד של יושב ראש הקבוצה להשאיר אותה בחיים, על ההקרבה שלו ועל החיבור המיוחד עם העיר.
אז חיכיתי ליוסי נצר ליד המשרד שלו. שני אנשים לבושים היטב שוחחו להם במשרד, אבל אף אחד מהם לא לקח על עצמו את האחריות. "יוסי בפנים, במגרש". חזרתי לפרקט, שם ראיתי פרט למאמן ולחבורת הילדים הקולנית, גם אדם אפור שיער, חובש כיפה, לבוש בפשטות, אשר מנהל שיחה מחויכת עם אחד הילדים במגרש. בשיחה ביננו התגלה אדם חם ואנושי, שלמרות התלאות הרבות שעבר לאחרונה במאבקו מול הרשויות, לא הפנה אצבע מאשימה לעברו של איש, כשהוא מגולל סיפור המתאר את קהות החושים הכה מוכרת לנו, חובבי הכדורסל, מצדן של הרשויות המקומיות ורשויות הספורט. אותה קהות חושים שהביאה לסגירתן של קבוצות כדורסל רבות כל כך. המרמור ממנו והלאה, ובקול שקט הוא אומר "אני כאן בגלל הילדים, בשבילם. אם קבוצת הבוגרים תרד ליגה זה יכאב לי אבל זה שלילדים של ראש העין יש מקום להיות בו, ומשהו מסודר להעשות ולהיות בו אחר הצהריים – זה כל העניין".
נצר מספר על החיבור שלו לקבוצה ("לא היה לי קשר לכדורסל"), על החשיבות של הספורט בתרומה לקהילה, על מסגרות חינוכיות לנוער, ועוד.
לא אלאה אתכם בפרטים, למרות שדברים קטנים כמו הזמנת מגשי פיצה לילדי האגודה לאחר האימון, או אירוח במשרדו של הורי אחד משחקני קרית אתא שהקדימו לבוא לאולם, הם כאלו שגורמים לך לחוש את החום והאנושיות שנמצאים במידות כל כך גדולות אצל האיש הזה. תשאלו את שחקני הקבוצה, שמיד לאחר השגת הניצחון התרכזו במרכז וקראו בשמו של היושב ראש שלהם, שבמשך כל המשחק לא הפסיק לרוץ על הגדר שמפרידה בין היציע לפרקט.

מעבר לאירוח המצוין, האוירה הביתית והמשפחתית, שהאולם הקטן והצפוף רק חיזקו אותה, רק המחישה לי שוב את החשיבות של הכדורסל והספורט בכלל דווקא במקומות הראשוניים, הפשוטים, הקטנים אך החמים והאמיתיים כל כך. ספורט שהוא מחבר, מאחד, ולא דווקא מקום הופעה ומפגש של טייקוני תקשורת או אנשי העשירון העליון.
ושלא תבינו לא נכון, אין לי דבר וחצי דבר נגד האולמות הגועשים (השנה כבר לא, וחבל...) של אוסישקין ונהריה, וגם לא נגד הארינה של נוקיהו (שלהשיג אליו כרטיס בימי חמישי זו משימה שקרבה משפחתית עם ראש הממשלה היא לאו דווקא תנאי מספיק לכך), אבל הנוכחות באולם הגועש בראש העין, כש-200 ילדים והוריהם מחרישים אוזניים ומחממים את הלב, ללא קשר למיקום של הקבוצה בטבלה, לליגה עליה מדובר, או לרמה של השחקנים – היא היא הסיבה לתקווה הגדולה שלי שקבוצה כמו ראש העין, ועשרות דומותיה ברחבי ארצנו – תמצא את הכח לשרוד.

אמן, ושבת שלום.