|
"על הקווים" - סיפורי לאומית
שגיא ניר
,04/02/2005
שגיא ניר התעצבן על סיפור המשחק באפעל, נגעל מציורי הקיר, התרגש בזיסמן, ועצוב בגלל שיפמן.
המשחק ברמת אפעל
רמת אפעל נראית נהדר, היא עם רצף של שמונה נצחונות ונראית בדרך הבטוחה למקום ראשון בתום הליגה הרגילה. למרות מקומה החמישי, חולון של החודשיים האחרונים היא הקבוצה הלוהטת בליגה, וזה מה שהופך את המשחק ביום שלישי לקרב כדורסל של ממש.
אבל מה, כמו כל דבר יפה בספורט שלנו, תמיד איכשהוא צצים אותם אנשים שיודעים בדיוק איך להרוס את ההנאה, ואיך להוציא את הכיף מכל הסיפור.
את המשחק מארחת רמת אפעל, שמשחקת באולם בן 270 מקומות המצוי בישוב. אין ספק כי מדובר באולם מיושן, פצפון, שאפילו מהמקומות המעטים בו לא חסרים כסאות שרואים מהם רק 70% מהמציאות.... אוהדי חולון שלחו מכתב למשטרת ישראל בבקשה להעברת המשחק (פעולה אזרחית הגיונית ולגיטימית) וגם מעלים לדיון סעיף בתקנון המדבר על מינימום 600 מקומות ישיבה באולם לאומית...
הכל נכון, הכל מובן. גם ההד הגדול שמעורר המשחק הזה, והאפשרות שלו היה נערך באולם אחר היינו יכולים לראות מספר צופים שלא נראה שנים בליגה הלאומית הצנועה שלנו, מגבירים כולם יחד את האכזבה ממה שיש לאולם באפעל להציע לנו.
אבל, וזה אבל גדול. ספורט זה ספורט. ברגע שהאולם אושר על-ידי איגוד הכדורסל כאולם הביתי של רמת אפעל, הוא הופך אוטומטית לחלק מיתרון הביתיות שלה. הוצאה של המשחק מהמקום הטבעי שלו, תגרום אולי לעוד כמה מאות אוהדים לצפות בו, אבל תפגע בעקרון הספורטיבי, שהוא החשוב ביותר, וסביבו התכנסנו כאן, ובכל מקום אחר בו המושג "ספורט" מהווה חלק מהתרבות ודרך החיים. איך ירגישו חולון ואוהדיה, אם למשחק פלייאוף בעוד שלוש שנים (ואני באמת מאחל ומייחל לזה), תדרוש מכבי תל-אביב לשחק מחוץ לחולון, כי יש לה הרי 10,000 אוהדים לפחות....
בכל מקום בעולם קורה שקבוצות מעיירות נידחות מארחות את האריות הגדולים, ראו ערך אקסטר מול יונייטד לפני שבועות מספר בגביע האנגלי בכדורגל. לא ראיתי את אקסטר רצה לחפש איצטדיון של ממש בשביל לגרד עוד כמה אלפי פאונד, או מכל סיבה אחרת.
דווקא בארצנו הקטנטונת אני זוכר מקרים של הזזת ביתיות, מסיבות שונות ומשונות. התוצאה של זה, לרוב, לא היתה חיובית.
1998 – בית שאן מארחת את בית"ר ירושלים בקרית אליעזר חיפה, במה שהפך להיות סטארט-אפ שרוכים לדורות.
2002 – מכבי תל-אביב לוקחת אליפות במגרש הפועל פתח תקוה אשר ב.. איצטדיון רמת גן.
ולא נזכיר אפילו את הזזת הביתיות של שאול אייזנברג בדרבים האחרונים – ישר להר הגעש הצהוב של יד נוקיהו.
אם באפעל היו חושבים על רצון לעשות קצת כסף מהמשחק, זה היה מריח רע, אבל אולי עוד איכשהוא מתקבל על הדעת. אבל דרישה להעברת המשחק מצד אוהדי חולון כי "אם לא זה יגמר באסון" – זה כבר מסריח. וכל זה – בלי אף מילה על הזוהמה שנעשתה על קירות האולם באפעל. זה כבר גועל נפש. צלב קרס? אתם מטומטמים? אבל בשביל זה יש משטרה.
אולם זיסמן השבוע
מרגש. אין מילים אחרות לתאר את ההרגשה לשבת במשחק ליגה לאומית באולם מלא עד אפס מקום, כשמימיני ילד שמפצח עלי גרעינים, ומשמאלי בחורה שלא מפסיקה לצעוק ולעודד (לא אספר לכם את מי). זה נותן כמות אדירה של צבע, זה ממחיש מחדש כמה חשוב שאנחנו פה, כולנו, סביב המשחק הזה. זה מראה שיש כדורסל ישראלי, שחלק מאיתנו כבר הפסיקו מזמן אפילו להספיד אותו. יאללה, מתי כבר מתחיל הפלייאוף...
הסיפור העצוב של השבוע
הרן שיפמן. רק בן 20 וקצת. רכז נבחרת הנוער בעבר, היה חלק מאליפות הסטורית של לאו-בק בליגת העל לפני כמה שנים. נרקב שנתיים וחצי על הספסל של היורדת הספירלית מ.כ. חיפה עד שנפרד ממנה כשזו קיבלה אישור לשחק בליגת העל בקיץ. במחזור החמישי הצטרף להפועל מגדל העמק בלאומית. אחרי כמעט שלוש שנים בלי כדורסל, שיפמן התחיל מהוסס אבל פרח בשבועות האחרונים, כולל משחקים של 25 נקודות. לפני שבועיים נפצע בברך בדרבי העמקים. בחמישי שעבר התקבלו תוצאות הבדיקה: קרע במיניסקוס וקרע ברצועה הצולבת. זו פציעה של חצי שנת שיקום. כל כך חבל. תהיה בריא, הרן!
לתגובות, שילחו מייל לשגיא ניר, עורך הלאומית
כתבות אחרונות באתר
|
|