ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

חריש על הלאומית - השליטה של נתניה
יואב חריש ,05/03/2008

לקראת היישורת האחרונה של הליגה הלאומית ביקשנו מפרשננו יואב חריש להתחיל בטור מקצועי על הליגה הלאומית. הנושא הראשון על הפרק: הדומיננטיות של אליצור מכבי נתניה.

איך הם כ"כ מצליחים העונה? עם שאלה מהדהדת זו נסעתי לאשדוד לבחון את תופעת הטבע שנקראת מועדון כדורסל אליצור מכבי ברק נתניה.

מאזן 18-2 לא מותיר הרבה ספקות שכרגע זו הקבוצה הטובה ביותר בליגה הלאומית. נכון, הפלייאוף תיכף מגיע, שם הסיפור אחר לגמרי, אבל בכל זאת שווה להתעכב על התופעה שנקראת נתניה, רגע לפני שנכנסים לישורת האחרונה.
התשובה השלי לשאלה למעלה מתחלקת לשני חלקים, האחד פרטים סטטיסטיים מעניינים, השני מבנה אישיות של מועדון.

ראשית סטטיסטיקה. אתמול ראיתי אותם מול אשדוד וזה לא ממש היה כוחות, אבל בכל זאת אפשר היה ללמוד על הקבוצה מס' דברים:
- השליטה שלהם בריבאונד ההתקפה מוחלטת. הסטט' אומרת כ- 11 ריבאונד התקפה למשחק, אני אומר מעל 15, כי הסטט' לא סופרת את כל הכדורים שהם נוגעים בהם במאבק על הריבאונד ושיוצאים לחוץ לטובתם. בפועל, למרות שהם אפילו לא בין שלוש הראשונות בליגה בריבאונד התקפה, היכולת האתלטית של גואטה, יאנגר וחכמון, כשמהספסל עולים הורוביץ וצוברוביץ', מאפשרת להם הזדמנות שנייה ושלישית כמעט בכל התקפה ומונעת מהיריב לרוץ. כמובן שלא ניתן לבטל את תרומת הגארדים שלהם ברבאונד, בעיקר נחמיאס, בר דוד ובר-אב.

- שמירה על הכדור. נתניה מאבדים כ 13 כדורים למשחק, בין הנמוכים בליגה, נמצאים בטופ של הקטגוריות אסיסטים-איבודים וחטיפות-איבודים, כל זה כשבד"כ הם משחקים רק עם מוביל כדור אחד (יגל, גור, אמיר) או מקסימום שניים (בר דוד, נחמיאס, שעיבי) ושלושה גבוהים. קבוצות שיעיזו ללחוץ אותם כתוכנית משחק, יוכלו לנטרל את הדומיננטיות שלהם בריבאונד ההתקפה כשהם יאלצו להכניס עוד מובילי כדור.

שני הנתונים שהוזכרו לעיל מביאים לעובדה שהם זורקים יותר מכל קבוצה בליגה, כ-73 זריקות למשחק.

- ההגנה הכי טובה הליגה בהפרש גדול מהאחרות, נתניה סופגים רק כ-73 נק' למשחק. למה? כי השליטה בריבאונד ההתקפה ומיעוט איבודי הכדור משאיר פחות פוזשנים ליריבה. בהגנה הם מנסים לחסום כל דבר שזז (יותר משלוש חסימות למשחק) ובעיקר כי מפוצצים בלי חשש. השימוש בספסל כ"כ דומיננטי, כשהשחקנים לא חוששים לבצע עבירות כי יש מי שיחליף אותם. בעיניי, ריבאונד ההגנה שלהם עלול להיות נקודת חולשה נוספת, הם קופצים לחסום ולא מקפידים על סגירה נכונה לריבאונד. קבוצות לא צריכות לחשוש ללכת חזק מולם לריבאונד התקפה, הם לא מענישים בצורה עקבית במתפרצות וניתן יהיה להוציא עבירות מהשחקנים המרכזיים שלהם (גואטה, יאנגר וחכמון).

החלק השני בתשובה הוא המבנה המיוחד של הקבוצה, מבנה ייחודי לקבוצות כדורסל בארץ, ותוכנית משחק ייחודית שההיסטוריה מראה שלא אמורה לעבוד בישראל אבל הם מצליחים להוציא אותה לפועל בצורה נהדרת:

אין עוד אגודה בארץ שמציגה בשורותיה כ"כ הרבה שחקני בית. שחקנים שגדלו במועדון יוצרים זיקה למקום, קשר לאנשים ולקהל ובעיקר תחושה של בית. בנתניה גדלו חכמון, גור, גולה, שעיבי, גואטה, יגל (בבתי"ס), אסנטי ובלנקיטני. תראו לי עוד קבוצה בארץ, בכל הליגות, שמשלבת בצורה כ"כ משמעותית שחקני בית שגדלו במועדון (השישה הראשונים שחקנים משמעותיים מאוד בקבוצה). יתרה מכך, המאמן, משה לוי, גדל במועדון ואימן שנים במחלקת הנוער את כל הגילאים עד לבוגרים. תראו לי עוד קבוצה בארץ ששומרת אמונים למאמן שגדל מתוכה? השילוב בין השחקנים שגדלו במועדון, למאמן שגדל במועדון, לשחקני חיזוק טובים (יאנגר, בר דוד, בר-אב, נחמיאס, אמיר, הורוביץ) מהווה את החוזק של הקבוצה. הזכרתי שישה שחקנים משמעותיים שבאו מבחוץ ועדיין הביתיים נותנים את הטון.

תוכנית המשחק של המאמן היא לשלב כמה שיותר שחקנים ולתת להם דקות משמעותיות. לצסק"א מוסקבה זה עבד, גם לפנאתינייקוס. למכבי ת"א בעידן ספאחיה וקטש זה לא עבד, ובכלל אנחנו בישראל לא מצליחים להרכיב קבוצות של עשרה, אחד-עשר שחקנים שיקבלו דקות משמעותיות, ייתנו תוצרת ויהיו מרוצים (רובם לפחות). לנתניה יש שני שחקנים בלבד בטבלת דקות המשחק של הליגה מתוך ארבעים השחקנים הראשונים! יאנגר משחק הכי הרבה, קצת יותר מ-30 דקות למשחק. אמיר, השחקן ה-11 מבחינת דקות המשחק, משחק יותר מ-11 דקות למשחק והוא מאוד משמעותי במערך שלהם. השחקן ה-12, צוברוביץ', משחק יותר משמונה דקות למשחק, וזה בלי הסטטיסטיקה של הורוביץ' שהצטרף. אין עוד קבוצה בליגה שמחלקת כך את הדקות. בעצם יש, שהם חבל מודיעין. מעניין ששתי הקבוצות היחידות שמחלקות כך את הדקות נמצאות בשני קטבים שונים. האם שחקני הספסל שלהם מוכשרים יותר משל קבוצות אחרות? באחריות אני אומר שלא, פשוט יש להם מאמן שמאמין בהם, בעיקר בשחקני הבית, והם מחזירים לו תמורה בריבית דריבית.

כל שנותר זה להתפעל מצורת הפעילות שלהם. בכל פעולה טובה שהם ביצעו אתמול (סל, ריבאונד הגנה, חסימה) כל הספסל נעמד על הרגליים לעודד. זה לא משנה אם גואטה, יגל או חכמון היו על הספסל. הם לא הפסיקו לעודד, שלא נדבר על הזר אולי הטוב בליגה, יאנגר, שהתחבר נהדר למרקם הקבוצתי ולא מפסיק לדחוף את החברים.

כמה חבל שיש כ"כ הרבה אגודות שלא משלבות שחקני בית ולא מגדלות מאמני בית. הרבה אגודות, בעיקר הבינוניות והקטנות (מבחינת הגודל), מפספסות את הרעיון העיקרי עליו הן אמורות להישען. חלקן הגדול אם לא כולן נכשל ונפל כשניסה להגיע לרמות הגבוהות, כשהסיבות שמניתי הן העיקריות. דרך אגב, כל זה לא אומר דבר לגבי הפלייאוף, שם זה חיים אחרים, חוקים אחרים, ואז באמת תעמוד למבחן הדרך של משה לוי. בד"כ בפלייאוף הקבוצות עם ההיררכיה הברורה יותר מנצחות את המשחקים הצמודים, אבל שלא תטעו- יש בנתניה היררכיה ברורה. ברור מי השחקנים המרכזיים ומיהם הערך המוסף. הגדולה שלהם היא שכל אחד מהשחקנים יודע את מקומו ומקבל את זה. ואם הם יצליחו לעלות ליגה עם ההרכב הזה ובדרך הזו, אין לי ספק ששחקני הבית והמאמן ימשיכו לקבל קרדיט גדול גם בליגת העל. ככה זה צריך להיעשות.