ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

חריש עמוק 2 - הצגה ראשונה טובה, הצגה שניה פחות
יואב חריש ,14/12/2007

יואב חריש צפה במשחק גביע הנערים בין ראשון לציון והרצליה ונהנה מכל רגע. אחר כך הוא נשאר לראות את משחק הנוער המוקדם בין עופר ראשון לציון להפועל באר-שבע.

חשבתי שהקל"ב של יום שני בא בחינם. אז חשבתי. הסתבר שזה רק היה תירוץ לקראת הצגה כפולה בראשל"צ, אליה נשלחתי ביום רביעי. במשחק הראשון- ראשל"צ 'יאיר' מול הרצליה ברבע גמר גביע המדינה לנערים, במשחק השני- ראשל"צ 'עופר' מול הפועל ב"ש בליגה לנוער. לאחר חוויה של ארבע שעות באולם 'עמית' אפשר לומר שהמשחק הראשון היה מצוין, המשחק השני קצת פחות...

קצב
איזה קצב מטורף! ראשל"צ לא מפסיקים ללחוץ על כל המגרש באיזורית, דאבל אפ אגרסיבי במשך כמעט 40 דקות. קצב מרשים, כושר גופני מצוין, אגרסיביות בהליכה על הכדור ובעיקר עונש מהיר בצד השני. הם רצים גם אחרי שקיבלו סל (רועי מייזליק צועק להם לרוץ), קולעים בקצב מסחרר וגם אם הם נקלעים לפיגור דו ספרתי הוא נמחק תוך פחות משתי דקות. הם ממשיכים ללחוץ כי גם אם השופטים שורקים ברבע הראשון על כל נגיעה, אין סיכוי שהם ישרקו כך כל המשחק. למרות שברבע הראשון נשרקו יותר כ-20 עבירות לשתי הקבוצות יחדיו, בהמשך כמות העבירות קטנה אבל האגרסיביות של ראשל"צ נותרה בעינה.
הרצליה לא נפלו מהמארחים בקצב לאורך רוב המשחק, שיחקו מהר (בהשראת ליאור קרת) גם אחרי קבלת סל וחיפשו מיד לתקוף את הצבע של היריב (וגם כדי למנוע מראשל"צ להסתדר ללחץ שלהם). ברבע הרביעי נראה שהעייפות והלחץ הכריעו את הרצליה, הקצב ירד והם נתקעו יותר מדי פעמים במשחק מסודר והתעקשו לזרוק לשלוש במקום לחדור.

הגנות
באופן צפוי הרצליה מקפידים על הגנה אישית לכל אורך המשחק, גם אם לוחצים על כל המגרש או מתבצע דאבל אפ ראשוני. יסודות ההגנה עדיין לוקים בחסר, בעיקר תנועת הרגליים והתגובה בצעד ראשון לחדירה של המתקיף. הם התקשו להתמודד עם הזריזות של המקומיים (איזה קבוצה לא?) ולכן נשרקו לחובתם הרבה עבירות קטנות בתחילת חדירה. הרעיון ללחוץ כדור מצוין ועד שיגיעו לבוגרים (יש עוד זמן) הם יצטרכו להתמקצע בתחום זה. הלחץ של ראשל"צ כמעט לא מביא להתקפה מסודרת של היריב, אבל כשזה קורה הם מאוד אגרסיביים ועם רגליים זריזות שמגיבות מהר. הבעיה שלהם נמצאת יותר בתגובה קבוצתית לחדירה. העזרה הראשונה לא מספיק מהירה (סומכים על הגנת היחיד?) והרוטציה שאחריה הייתה לעיתים מבולבלת והותירה את שחקני הרצליה לסלים קלים מתחת לסל.

הלחץ
הלחץ של ראשל"צ, בצורת 1:2:1:1 עם דאבל אפ מיד אחרי הכנסת הכדור למגרש הותיר את הרצליה מס' רב של פעמים אבודים ומיואשים. הדאבל אפ הכריח מסירה חזרה לשחקן שהכניס את הכדור, העביר עוד מס' שניות, השחקנים עטו על אותו שחקן להמשיך את הלחץ, ובהיעדר זוויות מסירה קרובות הלחץ היה אפקטיבי, הניב הרבה חטיפות כדור וסלים קלים ביתרון מספרי. הפעמים היחידות שהרצליה שברו את הלחץ (במקום מסירה אחורנית) היו ע"י מסירה לשחקן שעמד בין קו השלוש לקו החצי (בין קו הטבעות), אך בעיקר כאשר אותו שחקן עשה תנועה לכיוון קו האורך קדימה לשחקן עם הכדור (ושחקן נוסף השלים את מקומו). זה שבר בקלות את הלחץ ויצר מצב של יתרון מספרי בצד השני שכמעט תמיד נגמר בסל או בפאול. קו הביצורים הראשון היה קשה לשבירה, הקו השני היה קל יותר. אותו עיקרון יושם בצורה לקויה מול הלחץ על חצי המגרש של ראשל"צ, ובמקום ששחקן יבצע תנועה ל-High Post וייצור זווית מסירה, הם התעקשו שוב להחזיר את הכדור אחורנית ולהתמסר בין השלישייה שבחוץ.

התקפות
שתי הקבוצות מתאפיינות כיאה למועדונים במשחק חדירות משובח. מעט תרגילים, יותר תנועה עם ובלי כדור מציגים ומבליטים את היכולת האישית של השחקנים ובעיקר את קבלת ההחלטות שלהם ביחס למשחק קבוצתי. כשהאורחים ביצעו חדירה (בעיקר חממי, שמעוני ובורשטיין) השחקנים נעו לתוך הצבע ומאחורי ההגנה לסלים קלים, אולם הם לא שכחו את אופציית הקליעה ולפחות שני שחקנים מחכים על השלשה. בראשל"צ מתבצעת חדירה (בעיקר ע"י שפירא או דמבינסקי) אבל השחקנים עומדים מסביב לקשת ומחכים למסירה. יכולת הסיום של שפירא ודמבינסקי גבוהה ומכריחה עזרה בהגנה אבל החברים צריכים יותר לנוע לצבע ולחפש סלים קלים, לא רק שלשות.
לגבי נושא הקליעה יש עוד הרבה עבודה אבל הם צעירים ויש הרבה זמן. מעבר לשיפור טכניקת סיום הקליעה ותנועת כף היד, שחקנים צריכים לעבוד על תנועת הגוף וייצובו לפני הקליעה. לא מעט פעמים נראה שהשחקנים מאבדים שיווי משקל בזריקה או קופצים קדימה ללא יציבות.

שחקנים
לא חסרים שחקנים מרכזיים ומוכשרים בשתי הקבוצות והיריעה קצרה מלהכיל פירוט על כולם, אבל בהתייחס למשחק הזה ורק אליו (וזו פעם ראשונה שראיתי את הקבוצות העונה) התרשמתי ממספר שחקנים:

שי שפירא- קפיצים ברגליים, חדירה אימתנית, צעד ראשון כמעט בלתי עציר, שומר באינטנסיביות, ראיית משחק ומסירות מחדירות אך יותר מסיים. ראויה לציון היכולת לעלות לזריקה ולקלוע אחרי כדרור מחצי מרחק ומשלוש.
אלון דמבינסקי- עוד קפיצון, יכולת חדירה מצוינת, יציאה אדירה מהמקום ובעל יכולת גבוהה לשנות קצב ולבלבל את היריב. גם אצלו ראויה לציון היכולת לעלות לזריקה ולקלוע אחרי כדרור מחצי מרחק ומשלוש.
איציק איטח- בלט מעל כולם באינטנסיביות שלו בהגנה, באגרסיביות וביצירת מגע ללא חשש עם כל שחקן אורח, ריבאונד, חטיפות חשובות ולא ניסה לעשות בהתקפה דברים מסובכים שלא יודע. שחקן שצריך בכל קבוצה.
תומר חממי- קבלת החלטות ברמה מאוד גבוהה, יכולת חדירה ומציאת שחקן חופשי בכל מקום תוך שמירה על שיווי משקל, מסיים נהדר מתחת לסל, מנהיג שמעורב בכל אירוע ולוקח אחריות ברגעים המכריעים. חייב לשפר דחוף את הגנת האחד על אחד ובעיקר את היציאה מהמקום והצעד הראשון מול מתקיף שחודר.
רועי בורשטיין – בלט בחדירות האגרסיביות לצבע תוך שמירה על הכדור, ובעיקר בהגנה כשחטף מסירות ע"י צפייה מראש לאן המסירה מיועדת והתייצבות שנייה לפני באותו מקום כדי לחטוף ולייצר מתפרצת לקבוצתו.
גיא שני – בלט בהתקפה לאו דווקא בסטט' אלא במהלכים חשובים וחכמים כמו מסירות פנימה לשחקן שחותך, תנועה חכמה ללא כדור ויצירת זוויות מסירה בצבע.

תומר חממי (תמונה מאתר בני הרצליה)

דברים שרואים מכאן...
לא רואים משם- איך קורה שדקה וחצי לסיום ראשל"צ לוקחים פסק זמן אחרי שספגו סל, ביתרון נקודה, וכולם- השופטים, האוהדים, המאמנים והשחקנים, כולם שוכחים להכניס את הכדור ממחצית המגרש? ראשל"צ הכניסו את הכדור מתחת לסל, נתקעו מול הלחץ של הרצליה, איבדו את הכדור וספגו סל.

כן רואים משם- בן שהם קלע את סל הניצחון שתי שניות לסיום. השעון המשיך לרוץ, הרצליה לא הספיקו להגיב ושחקני ראשל"צ החלו לחגוג. ליאור קרת ניגש מיד לשופט אלי מירון וטען שהשעון לא עצר. מירון, בצעד ענק, אכן ראה שהשעון לא עצר ומיד קרא לשופט השני, הסביר לו את אשר אירע וקרא לשחקני ראשל"צ חזרה למגרש. כלומר, שחקנים שחגגו עליה לחצי גמר גילו שיש להם עוד שתי שניות לשחק. מצב מנטלי מוזר ומיוחד. הרצליה קיבלו את הכדור מתחת לסל שלהם אבל לא הצליחו להגיע לזריקה טובה (לא נותרו להם פסקי זמן), ולא נותר אלא לשבח את מירון על החלטה אמיצה ובעיקר נכונה וצודקת.

ונעבור למשחק המרכזי?
אחרי אולם מלא עם משחק ועידוד ספורטיביים מצד שתי הקבוצות, הגיעה ההצגה השנייה. אבל המשחק החשוב בין שתי קבוצות ששואפות לברוח מהתחתית למרכז הטבלה הציג רק קבוצה אחת. 'עופר' עלו בטירוף והשתלטו על המשחק מהתחלה. שתי נקודות שהביאו להם יתרון מהיר שהלך ותפח היו הנעת הכדור והמתפרצות. לשתי נקודות אלה אחראים גם האורחים מב"ש:
- מעט מדי הגנה אישית ומעבר מהיר לאיזורית מנעו לחץ כלשהו על הכדור, מה שאיפשר לשחקני ראשל"צ (בעיקר אלי, אסולין, דדון ומזרחי) להניע את הכדור בשלווה, לחדור בקלות לצבע ולנהל את ההתקפה לא הפרעה.
- לגבי המתפרצות דווקא שחקני ב"ש לקחו זריקות טובות במשחק (ליבוביץ' בעיקר) אבל ההליכה המוגזמת לריבאונד ההתקפה ויותר מכך, הסטטיות של הגארדים (בעיקר סמוכה ודאודי) שהסתכלו מה קורה במקום לרדת בזמן שהכדור באויר, נתנו ל'עופר' אפשרות להעניש אותם בעזרת מובילי הכדור בכל פעם שלא ירדו (וזה קרה הרבה).

קצת על כל אחת
במשחק חד צדדי שלמעשה לא היה כוחות בלט לרעה חוסר האנרגיות בצד של ב"ש. מיעוט עבירות, קבלת סלים קלים, משחק איטי וייאוש שהגיע מהר לא אמורים לאפיין קבוצה שבאה למשחק חשוב. ריבאונד ההגנה, בעיקר באיזורית, חלש מאוד והשחקנים לא מחפשים את היריב בשביל לסגור (אברג'יל, הנר ורוייטלנדר). למרות שאילן ברקוביץ' המשיך לנהל את המשחק גם בפיגור ארבעים, כולל חילופים, פסקי זמן ובעיקר עידוד השחקנים, הוא לא מצא אוזן קשבת אצל שחקניו וחבל. הביזיון של המשחק הוא על ראשם.
מהצד השני אי אפשר שלא לאהוב את 'עופר' ואת אריק ג'ימייטיס. מאבק על כל כדור, לא משנה אם היתרון נקודה או ארבעים, כל שחקן שנכנס נותן הכל, לוחצים על כל המגרש באיזורית ובאישית, מפוצצים כל דבר שזז, רצים בטירוף בכל הזדמנות ובעיקר משחק התקפה נהדר עם חדירות והוצאות. המנהיגות של אלי בולטת לעין, כמו גם הפוטנציאל של ננקוב, אטיב ויונתן לוי, אך בעיקר בולטת ההנאה של השחקנים מהמשחק. היה כיף לראות אותם.